ראש השנה: סכנה בחוף גורדון
ביום הראשון של ראש השנה, בשעה אחת וחצי בערך, היתה משפחתנו — אבא ואמא ושתי אחיותי הגדולות — חוזרת מבית הכנסת אחרי בוקר ארוך של תפילות ותקיעות בשופר. הבנות היו מתקינות במהירות את סעודת החג — בעיקר שאריות לא מחוממות של הסעודה החגיגית מאתמול — ואחר כך הלכנו לנוח; לנוח ולא לישון ממש, כי "מי שישֵן בראש השנה מזלו ישֵן", וממילא היה לי קשה להירדם — ולא רק מפני שכילד חשבתי תמיד שחבל לבזבז את הזמן בשנת צהריים. ביום הזה, עוד מעט, היה צפוי אירוע יוצא דופן בין שאר המצוות והתפילות. אחר הצהריים קמו המבוגרים מטושטשים במקצת מהחום, אבל ידעתי שלא יעזור לדחוק בהם, ובסופו של דבר נספיק להגיע למועד שנקבע: בשעה חמש וחצי יצאה מבית הכנסת שליד שדרות בן גוריון שיירה של מתפללים ומתפללות שבראשה הרב ציוני, והלכה לאורך שדרות בן גוריון לכיוון הים.
לא היינו חרדים — חוץ מרב בית הכנסת, הרב ציוני; שלא כשמו, הוא סירב דווקא לומר "הלל" ביום העצמאות, והיה אדוק ולבוש שחורים. הוא לא ממש התאים לקהל עדתו, כלומר לנו "המִיזְרוֹחְנִיקים", אנשי תנועת המזרחי שזוהתה עם המפד"ל. המשפחה שלנו נחשבה דתייה יותר, ואף על פי כן לא ידענו להעריך את גדולתו בתורה ונדמה היה לנו שהוא מתמהמה מדי בתפילת שמונה־עשרה. אילו היו המתפללים בבית הכנסת שלנו צעירים יותר, בוודאי היו חובשים כיפות סרוגות. אבל רובם היו מבוגרים וחבשו מגבעת, שבאותם ימים, ראשית שנות השמונים, עוד היתה חיזיון נפרץ גם על ראשי מבוגרים חילונים בתל אביב. היינו לבושים בדרך כלל לבן, כנהוג בראש השנה וביום הכיפורים: הגברים בכותנות לבנות, והנשים — במטפחות תחרה. אני לבשתי עדיין מכנסיים קצרים — הייתי כבן עשר — אבל גם לי היתה חולצת דיאולן לבנה.
התהלוכה היתה חריגה באמת: לא הלכנו עדיין אל בית הכנסת, לתפילת מנחה או ערבית, ובוודאי לא לשמוע קול שופר. שמנו פעמינו אל הים, לקיים את מנהג התשליך — שהוא עצמו מנהג חריג ואפילו צעיר יחסית: הוא לא מוזכר במקורות לפני ימי הביניים באשכנז, ויש אומרים שאפילו נלמד מהגרמנים. לא ידעתי אז את כל זה כמובן, ובכל זאת הרגשתי שתהלוכת התשליך היא אירוע יוצא מגדר הרגיל והתרגשתי התרגשות גדולה. הרב ציוני, כדרכו, הלך שפל ראש, כדי לא להביט בנשים לא צנועות ולא לראות את חילול החג ברחובות הכרך החילוני. גם לי לא היה נעים להתבונן בנעשה מסביב, ובכל זאת הגנבתי מבטים פה ושם, ונדמה לי שגם הצועדים האחרים לא נזהרו בזה כל כך. ואף על פי כן נדמה היה שאנחנו הולכים בים בחרבה, והמים לנו חומה מימיננו ומשמאלנו.
ראש השנה: סכנה בחוף גורדון
ביום הראשון של ראש השנה, בשעה אחת וחצי בערך, היתה משפחתנו — אבא ואמא ושתי אחיותי הגדולות — חוזרת מבית הכנסת אחרי בוקר ארוך של תפילות ותקיעות בשופר. הבנות היו מתקינות במהירות את סעודת החג — בעיקר שאריות לא מחוממות של הסעודה החגיגית מאתמול — ואחר כך הלכנו לנוח; לנוח ולא לישון ממש, כי "מי שישֵן בראש השנה מזלו ישֵן", וממילא היה לי קשה להירדם — ולא רק מפני שכילד חשבתי תמיד שחבל לבזבז את הזמן בשנת צהריים. ביום הזה, עוד מעט, היה צפוי אירוע יוצא דופן בין שאר המצוות והתפילות. אחר הצהריים קמו המבוגרים מטושטשים במקצת מהחום, אבל ידעתי שלא יעזור לדחוק בהם, ובסופו של דבר נספיק להגיע למועד שנקבע: בשעה חמש וחצי יצאה מבית הכנסת שליד שדרות בן גוריון שיירה של מתפללים ומתפללות שבראשה הרב ציוני, והלכה לאורך שדרות בן גוריון לכיוון הים.
לא היינו חרדים — חוץ מרב בית הכנסת, הרב ציוני; שלא כשמו, הוא סירב דווקא לומר "הלל" ביום העצמאות, והיה אדוק ולבוש שחורים. הוא לא ממש התאים לקהל עדתו, כלומר לנו "המִיזְרוֹחְנִיקים", אנשי תנועת המזרחי שזוהתה עם המפד"ל. המשפחה שלנו נחשבה דתייה יותר, ואף על פי כן לא ידענו להעריך את גדולתו בתורה ונדמה היה לנו שהוא מתמהמה מדי בתפילת שמונה־עשרה. אילו היו המתפללים בבית הכנסת שלנו צעירים יותר, בוודאי היו חובשים כיפות סרוגות. אבל רובם היו מבוגרים וחבשו מגבעת, שבאותם ימים, ראשית שנות השמונים, עוד היתה חיזיון נפרץ גם על ראשי מבוגרים חילונים בתל אביב. היינו לבושים בדרך כלל לבן, כנהוג בראש השנה וביום הכיפורים: הגברים בכותנות לבנות, והנשים — במטפחות תחרה. אני לבשתי עדיין מכנסיים קצרים — הייתי כבן עשר — אבל גם לי היתה חולצת דיאולן לבנה.
התהלוכה היתה חריגה באמת: לא הלכנו עדיין אל בית הכנסת, לתפילת מנחה או ערבית, ובוודאי לא לשמוע קול שופר. שמנו פעמינו אל הים, לקיים את מנהג התשליך — שהוא עצמו מנהג חריג ואפילו צעיר יחסית: הוא לא מוזכר במקורות לפני ימי הביניים באשכנז, ויש אומרים שאפילו נלמד מהגרמנים. לא ידעתי אז את כל זה כמובן, ובכל זאת הרגשתי שתהלוכת התשליך היא אירוע יוצא מגדר הרגיל והתרגשתי התרגשות גדולה. הרב ציוני, כדרכו, הלך שפל ראש, כדי לא להביט בנשים לא צנועות ולא לראות את חילול החג ברחובות הכרך החילוני. גם לי לא היה נעים להתבונן בנעשה מסביב, ובכל זאת הגנבתי מבטים פה ושם, ונדמה לי שגם הצועדים האחרים לא נזהרו בזה כל כך. ואף על פי כן נדמה היה שאנחנו הולכים בים בחרבה, והמים לנו חומה מימיננו ומשמאלנו.
