המושג "אות קין" שינה כידוע את משמעותו בין הפסוקים המיתולוגיים בספר בראשית ועד לשימושו בעברית המודרנית. בעוד שכיום פירושו אות בל־יימחה הדן את נושאו לבדידות ולקלון והמורה על חומרת הפשע, הרי שבמקרא, האות שהאל ברחמיו שׂם על קין, הרוצח הראשון, משמש "לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ" — וככזה הוא סימן של מרקם החיים הרעוע, והחרדה העמוקה השׂוררת בעולם שאחרי הפשע. הקול הקורא שפרסמנו לקראת הגיליון הנוכחי, השלושים של כתב העת "הו!", ביקש לחקור ולכתוב סביב המושג הזה בכל צורותיו, סביב הסימן הזה שאין למחות אותו, שנוצר מאליו או שנחרט בעור בכוונת מכוון, ושמסמן את הגוף של העברית העכשווית ושל דובריה כגוף אלים ורצחני, שידיו מגואלות בדם.
שאלות רבות עולות ביחס לעמדת האזרחים הישראלים שדעתם אינה נוחה ממעשיה של מדינת ישראל בעזה ובגדה המערבית, בהווה ובעבר — ויהיו אלה אזרחיות שמביעות התנגדות פומבית וציבורית, אזרחים החיים בישראל אך חיים בה כבגלות פנימית או אזרחים ואזרחיות החיים בגלות ממש. אחת השאלות, אולי המובהקת שבהן, היא שאלת האשמה, שנידונה בטקסטים רבים בגיליון שלפניכם: באיזו מידה, ומדוע, אנחנו הישראלים אשמים במעשיה של ממשלתנו, של הצבא שלנו? כיצד אפשר להקל את כובד האשמה הרובץ על כתפינו? האם ראוי לקוות להקלה כזו? שאלות אלו מהדהדות וימשיכו להדהד בליבו של כל ישראלי וישראלית שלב ומצפון לו. אלא שאשמה לבדה איננה מספיקה כדי להשקיף על הנעשֶׂה כעת בעיניים של אנשי ספרות ומילים. תחושת האשמה לבדה, בין אם היא מלוּוה בניסיון לרחוץ ולהסיר את כתמי הדם, או שמא בעמדת ייאוש וכניעה לחוסר אונים משתק, אינה מעשה ספרותי. נחוץ לנו יותר מזה.
המעשה הספרותי שביקשנו מהכותבים בגיליון 30 זה הוא אקט של מחקר ותיעוד בגוף השפה. מאז ומעולם הייתה העברית שפה של דברים שונים, אנשים שונים, מקומות שונים. העברית היא שפתם של קהלת הנוּגֶה ושל דוד צמא הדם; של שמואל הנגיד החשקן ושל יניי האדוק; של ביאליק הנשיא ושל עגנון הספקן. העברית הישראלית שבפינו אינה העברית היחידה שבנמצא, וחוסנה של העברית העל־זמנית עומד. אלא שהעברית שבפי בני דורנו — בני המשפחה שלנו, העמיתים שלנו, השכנים שלנו — הולכת ונעשית דבר אחר. היא משנה את פניה.
*
אכן, העברית משנה את פניה. ארס עובר בה ומרעיל את שקתות המים שמהן אנחנו רָווים. טקסטים רבים שמובאים לפניכם מנסים לחקור את מקורות הרעל הזה שפשׂה בשפתנו. טקסטים אחרים דנים בפשע עצמו או באשמה, מתעדים את האלימות, את העדינות המסרבת לה, או את הצער הנגרם סביבהּ. הכותבים הרבים המשתתפים בגיליון זה משקפים גם תפיסות שונות, רגישויות שונות ודורות שונים. משתתפים בגיליון הנוכחי חתני פרס ספיר, משוררים, חוקרים ופעילים חברתיים חשובים, ששמם וקולם הולך לפניהם, אך גם רבים מהמשתתפים מפרסמים ב"הו!" לראשונה, וקולם, בתוך השיחה הזו, הוא חשוב במיוחד. בלתי נמנע.
השיחה הבין־דורית שנוצרת בתוך דפי הגיליון הזה מרתקת. כותבים רבים בגיליון הנוכחי, ובכללם אני, נולדו וגדלו בדור שאחרי רצח רבין. העולם שלתוכו גדלנו — ישראל שלתוכה גדלנו — שונה בתכלית מזו של המבוגרים מאיתנו בעשור ויותר. אובדן התקווה ואובדן החמלה — כאשר האחד מחזק ומלבֶּה את רעהו בלולאה חיובית שאין לה סוף — הלכו וגברו, הלכו והעמיקו, הלכו וסדקו את יכולתנו להביט על המציאות במישרין, בעיניים הומניסטיות, היסטוריות, קוסמופוליטיות. גדלנו במדינה שבה אלימות נוראה, שעוברת בכל אספקט של החיים הפרטיים והציבוריים, ומבוצעת בדרך כלל בגופו של העם הפלסטיני, נעשית בנאלית ומובנת מאליה, צפויה וגלויה לכול. העברית שלמדנו ושנבראה בפינו הלכה והתרחקה ממקורותיה, הלכה והתרוקנה מתכונותיה העל־זמניות, נעשתה פרגמטית, מזויפת, שטוחה; והיד, ידנו, ידי שכנינו וידי אוהבינו, נגאלו בדם. אי אפשר להפריז בחשיבות של השיחה בין הדור הזה לבין הדורות שקדמו לו, שעוד משמרים תקווה כמו איבר מנוּון או כמו כאב פנטום.
המושג "אות קין" שינה כידוע את משמעותו בין הפסוקים המיתולוגיים בספר בראשית ועד לשימושו בעברית המודרנית. בעוד שכיום פירושו אות בל־יימחה הדן את נושאו לבדידות ולקלון והמורה על חומרת הפשע, הרי שבמקרא, האות שהאל ברחמיו שׂם על קין, הרוצח הראשון, משמש "לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ" — וככזה הוא סימן של מרקם החיים הרעוע, והחרדה העמוקה השׂוררת בעולם שאחרי הפשע. הקול הקורא שפרסמנו לקראת הגיליון הנוכחי, השלושים של כתב העת "הו!", ביקש לחקור ולכתוב סביב המושג הזה בכל צורותיו, סביב הסימן הזה שאין למחות אותו, שנוצר מאליו או שנחרט בעור בכוונת מכוון, ושמסמן את הגוף של העברית העכשווית ושל דובריה כגוף אלים ורצחני, שידיו מגואלות בדם.
שאלות רבות עולות ביחס לעמדת האזרחים הישראלים שדעתם אינה נוחה ממעשיה של מדינת ישראל בעזה ובגדה המערבית, בהווה ובעבר — ויהיו אלה אזרחיות שמביעות התנגדות פומבית וציבורית, אזרחים החיים בישראל אך חיים בה כבגלות פנימית או אזרחים ואזרחיות החיים בגלות ממש. אחת השאלות, אולי המובהקת שבהן, היא שאלת האשמה, שנידונה בטקסטים רבים בגיליון שלפניכם: באיזו מידה, ומדוע, אנחנו הישראלים אשמים במעשיה של ממשלתנו, של הצבא שלנו? כיצד אפשר להקל את כובד האשמה הרובץ על כתפינו? האם ראוי לקוות להקלה כזו? שאלות אלו מהדהדות וימשיכו להדהד בליבו של כל ישראלי וישראלית שלב ומצפון לו. אלא שאשמה לבדה איננה מספיקה כדי להשקיף על הנעשֶׂה כעת בעיניים של אנשי ספרות ומילים. תחושת האשמה לבדה, בין אם היא מלוּוה בניסיון לרחוץ ולהסיר את כתמי הדם, או שמא בעמדת ייאוש וכניעה לחוסר אונים משתק, אינה מעשה ספרותי. נחוץ לנו יותר מזה.
המעשה הספרותי שביקשנו מהכותבים בגיליון 30 זה הוא אקט של מחקר ותיעוד בגוף השפה. מאז ומעולם הייתה העברית שפה של דברים שונים, אנשים שונים, מקומות שונים. העברית היא שפתם של קהלת הנוּגֶה ושל דוד צמא הדם; של שמואל הנגיד החשקן ושל יניי האדוק; של ביאליק הנשיא ושל עגנון הספקן. העברית הישראלית שבפינו אינה העברית היחידה שבנמצא, וחוסנה של העברית העל־זמנית עומד. אלא שהעברית שבפי בני דורנו — בני המשפחה שלנו, העמיתים שלנו, השכנים שלנו — הולכת ונעשית דבר אחר. היא משנה את פניה.
*
אכן, העברית משנה את פניה. ארס עובר בה ומרעיל את שקתות המים שמהן אנחנו רָווים. טקסטים רבים שמובאים לפניכם מנסים לחקור את מקורות הרעל הזה שפשׂה בשפתנו. טקסטים אחרים דנים בפשע עצמו או באשמה, מתעדים את האלימות, את העדינות המסרבת לה, או את הצער הנגרם סביבהּ. הכותבים הרבים המשתתפים בגיליון זה משקפים גם תפיסות שונות, רגישויות שונות ודורות שונים. משתתפים בגיליון הנוכחי חתני פרס ספיר, משוררים, חוקרים ופעילים חברתיים חשובים, ששמם וקולם הולך לפניהם, אך גם רבים מהמשתתפים מפרסמים ב"הו!" לראשונה, וקולם, בתוך השיחה הזו, הוא חשוב במיוחד. בלתי נמנע.
השיחה הבין־דורית שנוצרת בתוך דפי הגיליון הזה מרתקת. כותבים רבים בגיליון הנוכחי, ובכללם אני, נולדו וגדלו בדור שאחרי רצח רבין. העולם שלתוכו גדלנו — ישראל שלתוכה גדלנו — שונה בתכלית מזו של המבוגרים מאיתנו בעשור ויותר. אובדן התקווה ואובדן החמלה — כאשר האחד מחזק ומלבֶּה את רעהו בלולאה חיובית שאין לה סוף — הלכו וגברו, הלכו והעמיקו, הלכו וסדקו את יכולתנו להביט על המציאות במישרין, בעיניים הומניסטיות, היסטוריות, קוסמופוליטיות. גדלנו במדינה שבה אלימות נוראה, שעוברת בכל אספקט של החיים הפרטיים והציבוריים, ומבוצעת בדרך כלל בגופו של העם הפלסטיני, נעשית בנאלית ומובנת מאליה, צפויה וגלויה לכול. העברית שלמדנו ושנבראה בפינו הלכה והתרחקה ממקורותיה, הלכה והתרוקנה מתכונותיה העל־זמניות, נעשתה פרגמטית, מזויפת, שטוחה; והיד, ידנו, ידי שכנינו וידי אוהבינו, נגאלו בדם. אי אפשר להפריז בחשיבות של השיחה בין הדור הזה לבין הדורות שקדמו לו, שעוד משמרים תקווה כמו איבר מנוּון או כמו כאב פנטום.
