דורי מנור
הפלגה לביזנטיון
"כְּבָר אֵין עוֹד טַעַם לְהַסְתִּיר
אֲנַחְנוּ נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה
תָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה,
כְּרוּכָה בְּרַצְחָנוּת רַבָּה מִדַּי"
(דליה רביקוביץ)
אֲפִלּוּ לֹא דִּלַּגְנוּ דּוֹר. אַתָּה מֵבִין? אַתָּה
קָבוּר בָּאֲדָמָה הַזֹּאת כְּמוֹ נֶחָמָה פּוּרְתָּא,
כִּי מַשֶּׁהוּ הָיָה מֻכְרָח הֲרֵי לְהִשָּׁאֵר.
מִקֵּץ תִּשְׁעִים שָׁנָה, כִּמְעַט, שֶׁל נִסָּיוֹן סוֹעֵר,
שֶׁל נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה, אֲבָל הָיָה
חַיֶּיךָ, יָפְיְךָ טָמוּן בָּאָרֶץ כְּמוֹ בְּדָיָה,
כִּי מַשֶּׁהוּ הָיָה מֻכְרָח הֲרֵי לְהִשָּׁאֵר.
אֲפִלּוּ לֹא דִּלַּגְנוּ דּוֹר. אַתָּה, בְּמוֹ גּוּפְךָ,
נִתְלַשְׁתָּ מִן הָעִיר שֶׁבָּהּ נִשְׁתַּלְתִּי בְּבִטְחָה,
גּוֹדֵעַ אֶת הַגֵּנִים מִיַּבֶּשֶׁת הוֹרָתָם.
נִתְלַשְׁתָּ מֵאֵירוֹפָּה וְשָׁתַלְתָּ אֶת חוֹתַם
תָּאֶיךָ בִּמְאֻבָּן שֶׁלֹּא שָׂרַד אֲפִלּוּ דּוֹר.
בֵּין תְּלִישׁוּתִי לִתְלִישׁוּתְךָ רוֹבֵץ עַכְשָׁו פְּרוֹזְדּוֹר
שֶׁל נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה, אֲבָל הָיָה.
לֹא אֶבֶן נֶגֶף תִּקָּבַע, לֹא שֶׁלֶט זִכָּרוֹן.
אַתָּה הֲרֵי נוֹתַרְתָּ דּוֹר רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן
לְנִסָּיוֹן שֶׁלֹּא צָלַח. תָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה.
נִינֶיךָ, רִבֵּעֶיךָ שֶׁיִּזְכּוּ לְהִוָּשַׁע,
יַשְׁקִיפוּ עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ טוּרְקִי עַל בִּיזַנְטְיוֹן:
הָיֹה הָיָה דָּבָר מֻזְהָב, דָּבָר אָבוּד, חֶזְיוֹן
תַּעְתּוּעִים שֶׁפַּעַם הִזְדַּהֵר לוֹ בַּמִּזְרָח.
אֲנִי בּוֹכֶה עָלֵינוּ, אַבָּא,
כָּךְ
אוֹ כָּךְ.
ברלין 2024
ברלין
עָקוּר מֵהַבַּיִת,
עָקוּר מֵהָעֵץ
שֶׁפַּעַם נָטַעְתִּי,
עָקוּר מֵהַקֵּץ
הַמַּר הָרוֹבֵץ שָׁם
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ בְּאָב,
עָקוּר מֵהַיֶּלֶד
שֶׁפַּעַם חָלַב
מִלִּים מֵהָרוּחַ,
עָקוּר מֵהָאֵם,
מִקֶּבֶר הָאָב,
מֵאֲנַחְנוּ־וְהֵם,
מֵאֶרֶס הַפֶּרַח,
מִשֶּׁבֶר הַפְּרִי,
עָקוּר דֵּי הַצֹּרֶךְ
לִהְיוֹת עִבְרִי.
שפת אם
אֲנַחְנוּ הָרִים שָׂפָה,
אֲנַחְנוּ הָרִים אֶת אִמֵּנוּ —
שָׂפָה חֲרוּפָה, רָפָה,
קְדוּמָה מֵעַצְמָהּ, מֵעַצְמֵנוּ,
שָׂפָה שֶׁאֵין לָהּ גְּבוּלוֹת
לְבַד מִגְּבוּלוֹת הַבֶּטֶן,
וְהִיא בּוֹעֲטָה בַּלֵּילוֹת —
הַבֵּט, אֲהוּבִי, הַבֵּט, הֵן
דָּמָהּ בְּדָמֵנוּ זוֹרֵם,
קוֹלָהּ בְּקוֹלֵנוּ רַן,
גּוּפָהּ הַקָּדוּם קוֹרֵם
עוֹר וְגִידִים, וְכָאן,
בָּרֶחֶם שֶׁהוּא הַשִּׁיר,
בַּהֶרֶף שֶׁהוּא קִיּוּמֵנוּ,
נַחֵם לָהּ עַד שֶׁתַּפְשִׁיר
וְתִוָּלֵד, אִמֵּנוּ.
יערה שחורי
בשפה שבה אומרים כחול במקום לומר אלוהים
בֵּין הַמַּעֲרָב לַמִּזְרָח
הַבִּנְיָן שֶׁלֹּא אָגוּר בּוֹ נִצְבָּע כָּחֹל עָמֹק
אֲנִי מְשַׁקְשֶׁקֶת צְרוֹר מַפְתְּחוֹת עַל קַו הַיַּבָּשָׁה
אֶצְבַּע הִיא מַפְתֵּחַ בּוֹדֵד שֶׁיֵּחָבֵט רַק בְּדוֹמָיו
וְאֵין צְלִיל לָעוֹזְבִים
מֶה עָשִׂית הַיּוֹם כְּדֵי שֶׁתּוּכְלִי לָלֶכֶת?
לָמַדְתִּי אֶת שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַכָּחֹל בְּצָרְפָתִית.
צֶבַע יְסוֹד פֶּצַע מְדַמֵּם דָּם שֶׁשָּׁקַע
סְלִיחָה, אֵיפֹה נִתָּן לִמְצֹא אֶת הַיֹּפִי
אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אוֹתוֹ רַק בְּמַה שֶּׁזָּר לִי
הַכֹּל זָר לִי
אֲבָל אֵיפֹה שׁוֹקֵעַ הַדָּם.
אֲנִי צְרִיכָה אֶת זֶה
אֲנִי צְרִיכָה גַּם אֶת זֶה
מִזְנוֹנִים סַפָּה נִפְתַּחַת בְּצֶבַע חוֹל בְּצֶבַע קָאמֶל בְּצֶבַע גִּיר
כִּסּוּי מִטָּה מַפָּה מִבַּד דַּמֶּשֶׂק
שֶׁיְקֶר לְמַשְׁקָאוֹת
חַיִּים שֶׁלֹּא חָיִיתִי מֵעוֹלָם.
זֹאת כַּפָּרָתִי
נְמָלִים בְּטוּר עַל הַשֻּׁלְחָן הָרֵיק
כָּל יוֹשְׁבָיו בִּטְנָם צָבָה
אֲנִי הַנְּמָלָה אֲנִי הַתִּיקָן אֲנִי הַחִפּוּשִׁית
אֲנִי הַסְּעוּדָה שֶׁאַחֲרֵי הַסְּעוּדָה הָאַחֲרוֹנָה
אָמוּת עִם בַּד דַּמֶּשֶׂק וּמַזְּגָן כָּבוּי וְיֶלֶד
הֲפוּכָה עַל גְּחוֹנִי בְּשִׁרְיוֹן מַבְהִיק
הָאֹפֶק יִצָּבַע כֵּהֶה חָזָק עָמֹק
שָׁחֹר יִדְמֶה לְכָחֹל
וְהַמִּזְרָח יִזְרַח.
עמוס נוי
הקריאה
עַל שְׂפַת הַנַּחַל אֲנִי עוֹמֵד
הַיְלָדִים הַטְּבוּעִים קוֹרְאִים בִּשְׁמִי
עָמוֹס עָמוֹס עָמוֹס עָמוֹס
עָמוֹס עָמוֹס קַח אוֹתִי
הַקּוֹל שֶׁלְּךָ
מֵטִיל צֵל עַל פָּנַי
אֲנִי חוֹלֵם עָלֶיךָ וְדָגִים
מְטַיְּלִים בִּשְׁתֵּי עֵינַי
עָמוֹס עָמוֹס עָמוֹס עָמוֹס
עָמוֹס עָמוֹס קַח אוֹתִי
נוית בראל
פרג
אָדֹם קָרוֹב, כְּמוֹ הַגְּבוּל קָרוֹב, בְּקַלּוּת אֶפְשָׁר לִירוֹת עָלָיו,
אֲבָל מַחֲזִיק מַעֲמָד, עִם עָלָיו, שֶׁלֹּא כָּמוֹנוּ, יוֹצְאִים
מִן הַבַּיִת, קָמוּ עָלֵינוּ הָלַכְנוּ, כַּמָּה אֶפְשָׁר שֶׁנַּחֲזִיק מַעֲמָד.
אָדֹם קָרוֹב, כְּמוֹ דָּם שָׁפוּךְ קָרוֹב, אֶפְשָׁר יְצַלְּמוּ אוֹתוֹ,
כֻּלָּם יִרְצוּ אוֹתוֹ, הַגֶּשֶׁם יַגִּיעַ אֲבָל בִּשְׁבִילֵנוּ זֶה אָבוּד.
אָדֹם בִּלְתִּי נִרְאֶה, פּוֹרֵחַ כִּי אֵין כָּאן אִישׁ בֵּינְתַיִם
וְעוֹד אֵין אַכְזְרִיּוּת, כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר לְהַחֲזִיק מַעֲמָד עַד
שֶׁיִּדְרְכוּ כָּאן הַחֹם, רַגְלֵי הָאֲנָשִׁים, הָאֲדִישׁוּת.
אָדֹם חַם, עוֹד מְעַט וְיִתְפּוֹרֵר, קָצֶה מְהַבְהֵב מִתּוֹךְ תְּמוּנָה
עַל מָסָךְ, פֶּרֶג עָפָר, פֶּרֶג אֲדָמָה, פֶּרֶג פּוֹרֵחַ נֶגֶד פָּנֵינוּ.
אָדֹם שֶׁנִּהְיֶה תָּמִיד פּוֹרְחִים, פֶּרֶג אֵין, פֶּרֶג אֵין אִישׁ שֶׁיַּהֲרֹג.
אֲדֹם הַמַּמָּשׁוּת, קַיָּם לֹא כָּל כָּךְ כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ, אֶלָּא יוֹתֵר בִּשְׁבִילֵנוּ.
פֶּרַח מִן הַהֶכְרֵחַ, פֶּרַח מַרְדִּים וּמְמַכֵּר, פֶּרֶג שֶׁל אַחֲרֵי הַמָּוֶת
תּוֹךְ כְּדֵי הַקְּרָב אֶת הָרַעַד, הָעִקְּשׁוּת, הַנְּבוּאָה.
הַפֶּרַח הַזֶּה קַיָּם רַק בִּתְמוּנוֹת, כְּמוֹ אֱלֹהִים, וְאַתָּה אוֹמֵר
אֱלֹהִים אֵינוֹ קַיָּם, וּבְכָל זֹאת הַמִּלְחָמָה קַיֶּמֶת.
סיון בסקין
אוהל
אָדָם קָשִׁישׁ בְּאֶמְצַע אֹהֶל מִתְפּוֹרֵר.
יָתֵד אַחֲרֵי יָתֵד נִגְנֶבֶת. גַּנָּבֵי הַמַּתָּכוֹת
מוֹכְרִים אוֹתָן לְהַתָּכָה, אוֹ מְחַדְּדִים לִכְלִי מַשְׁחִית.
צַד וְעוֹד צַד נוֹפֵל, שְׂרוֹכִים חַסְרֵי אוֹנִים מִסְתַּחְרְרִים בָּאֲדָמָה
כְּמוֹ תּוֹלָעִים, שֶׁמַּשְׁאִירוֹת בְּתוֹךְ הַקֶּבֶר רַק חֶלְקֵי שִׁרְיוֹן.
חוּט אַחֲרֵי חוּט נִמְשָׁךְ מִתּוֹךְ הַבָּד,
מִבַּעַד לְחוֹרִים רוֹאִים אֶת כָּל הַכּוֹכָבִים, וְזֹאת לֹא מַחְמָאָה.
הַאִם בַּבַּד הַזֶּה הָיָה אָרוּג סִפּוּר שֶׁל עֶצֶב אוֹ תִּקְוָה?
(וַדַּאי לֹא סְצֵנוֹת מֵחַיֵּי הָאַבִּירִים אוֹ הַקְּדוֹשִׁים,
אֲבָל אוּלַי צִיּוּר שֶׁל נוֹף, לֹא מְגֻוָּן אֲבָל מֻכָּר).
כְּבָר אֵין לָדַעַת. אֲבָנִים עָפוֹת מֵהַחוֹרִים לְכָל כִּוּוּן —
גַּם פְּנִימָה, גַּם הַחוּצָה, גַּם בְּתוֹךְ הָאֹהֶל, עַד לַיָּם.
אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל הַזָּקֵן (לֹא אִישׁ חָבִיב, אַךְ לֹא נֵדַע
כַּמָּה יֵאוּשׁ צָבַר בְּמִשְׁמַרְתּוֹ הָאֲרֻכָּה)
כְּבָר הִתְמַזְּגוּ מִזְּמַן עִם הַחוּטִים הָאַחֲרוֹנִים
הַמַּחֲזִיקִים אֶת הַמִּבְנֶה, שֶׁקְּרִיסָתוֹ תִּקְבֹּר
הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְכַסּוֹת.
מוֹתוֹ שֶׁל הַזָּקֵן קָרֵב. בְּשָׂרוֹ סָרוּג מִחוּט יָשָׁן כָּל כָּךְ,
שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בּוֹ צֶבַע. הוּא כְּבָר לֹא מַרְגִּישׁ אֶת הַפְּצָעִים
שֶׁאֲבָנִים מְשֻׁנָּנוֹת עוֹשׂוֹת בּוֹ. הוּא וַדַּאי עָסוּק בְּמַחֲשָׁבוֹת
עַל מָוֶת — לֹא זֶה הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר יִמְשֹׁךְ
אֶת חוּט חַיָּיו הָאַחֲרוֹן מִתּוֹךְ הַבָּד הַמְחוֹרָר —
כִּי אִם הַמָּוֶת הַפְּרָטִי, כְּשֶׁהַשְּׂפָתַיִם מִתְיַבְּשׁוֹת וְאֵין אֲוִיר,
הַלֵּב קוֹרֵס אֶל הַקֵּבָה, וְהַמֵּעַיִם מִתְקַפְּלִים,
וְשׁוּם שַׁרְשֶׁרֶת עִם מַפְתֵּחַ מְכֻסֶּה בַּחֲלוּדָה כְּבָר לֹא תּוֹסִיף מַחֲנָק,
וְשׁוּם תְּנוּעָה שֶׁל דָּם כְּבָר לֹא תַּחֲרִיד אֶת הַחוּטִים הָאֲרוּגִים בָּעוֹרְקִים,
וְאֹזֶן, שֶׁיָּדְעָה לִשְׁמֹעַ חֲצוֹצְרוֹת מְרֻחָקוֹת,
כְּבָר לֹא תִּשְׁמַע אֶת יִלְלַת הַתַּן הָאַחֲרוֹן.
תל אביב, 15 ביוני 2024
צור גואטה
חולף הנשר
חוֹלֵף הַנֶּשֶׁר כְּמוֹ הָרוּחַ וְחוֹטֵף אֶת אֲהוּבִי
אֶל קִנּוֹ שֶׁבֶּהָרִים. וְכָל הַדֶּרֶךְ אֶל הַקֵּן אֲנִי נִלְחָם וְצוֹעֵק
מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי. וְאַחַר כָּךְ אֲנִי צוֹחֵק עַל עַצְמִי
וּבוֹכֶה וּמַשְׁלִים וְיוֹדֵעַ: אֵין נְשָׁרִים בְּתֵל אָבִיב
וְלֹא הָרִים. בֶּטַח שֶׁלֹּא מוֹשִׁיעַ.
וְאוּלַי עִם הַשָּׁנִים הִגִּיעַ הַזְּמַן לְהַכִּיר בָּאֱמֶת:
הַמָּוֶת אֵינוֹ דּוֹמֶה לְפֶרַח אוֹ לְסִירָה שֶׁחוֹצָה
אֶת הַיָּם אוֹ לְיָדַיִם אוֹהֲבוֹת שֶׁאוֹסְפוֹת.
וְכָל מִי שֶׁאָבַד לִי בַּדֶּרֶךְ, אוֹ נָטַשׁ, לֹא יָצָא לְגַלּוֹת
אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת, וְלֹא הָפַךְ לְגַלִּים.
וְלֹא הַנֶּשֶׁר חָטַף אֶת אֲהוּבִי, וַאֲנִי אֵינִי גִּבּוֹר
הַסִּפּוּר שֶׁנִּשְׁלַח לְהַצִּילוֹ מֵהֶהָרִים.
אֲהוּבִי פָּשׁוּט עָזַב אוֹתִי, וַאֲנִי עָזַבְתִּי אוֹתוֹ.
אַךְ הַדָּבָר הַנּוֹרָא בְּיוֹתֵר לְהַכִּיר בּוֹ —
שֶׁהַפַּעַם אֲנִי נֶעֱזָב פַּעֲמַיִם.
זֶה לֹא רַק אֲהוּבִי שֶׁהוֹלֵךְ מִמֶּנִּי,
זֶה גַּם הַנֶּשֶׁר,
זֶה כֹּחוֹ הַהוֹלֵךְ וְנֶחֱלָשׁ בְּתוֹכִי
עִם הַשָּׁנִים. הַפַּעַם הַזֹּאת
אֵין בְּכֹחוֹ שֶׁל הַנֶּשֶׁר לְהוֹשִׁיעַ אוֹתִי.
הַפַּעַם הַזֹּאת זֶה רַק אֲנִי.
נורית זרחי
שתים־עשרה
הַשָּׁעָה שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה הָיְתָה מְקֻעְקַעַת בְּעוֹרֵנוּ,
מוֹעֵד לְקִיחַת הַיְלָדִים מִן הַגָּן.
אִם הָיִינוּ בַּקָּפֶה, בַּיָּם אוֹ בַּמִּשְׂרָד, רַצְנוּ כָּל עוֹד רוּחֵנוּ,
רְדוּפוֹת בִּדְמוּת הַיֶּלֶד הַבּוֹדֵד הַבּוֹכֶה לְיַד הַגָּדֵר.
חֲבֶרְתִּי נָהֲגָה לוֹמַר: "תָּמִיד כְּשֶׁאֲנִי פּוֹתַחַת אֶת הַדֶּלֶת,
אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁאֶמְצָא אֶת מְנוֹרַת הַתִּקְרָה
מְנֻפֶּצֶת לָאָרֶץ בְּאֶלֶף עֵינֵי זְכוּכִית נְעוּצוֹת".
וְאָמְנָם יוֹם אֶחָד נְבוּאַת הַלֵּב הִתְקַיְּמָה.
מוּל עֵינֵי הַיְלָדִים אַלְפֵי רִסּוּקֵי זְכוּכִית נִשְׁלְפוּ
וְהִדְהוּד עָמַד בָּאֲוִיר. תֹּאמְרוּ, רַשְׁלָנוּת.
לֹא, זוֹ אִי־אִמָּהוּת הָרוֹחֶשֶׁת בַּאֲפֵלָה.
אבות ישורון
אני רוצה לומר כרגע, בהזדמנות זאת, שכל מה שמכונה בארץ "ליריקה צרופה", כל מה שכל אלה שכותבים חושבים שהליריקה שלהם היא הצרופה ביותר, וזו צריכה להיות השירה — זה רק מעורר בי גיחוך וגם גינוי. כל אלה שלא מרטיבים את ידם לכתוב על נושא, למשל, הנושא הערבי; שלא נאה לליריקה שלהם לנגוע בשירה ציבורית, חברתית; שזה, מצידם, מחלל את השירה שלהם — הם רק מגונים על ידי, והשירה הזאת רחוקה מאוד ממני. אני סבור שהאמת היא שאדם שכותב חייב להתחייב בנפשו לכתוב על כל מה שמקיף אותו. שום דבר שמקיף האדם איננו בלתי ראוי להיכנס לשירה, לשיר שמישהו כתב. ברגע זה הוא חי את הכול. הכול מחיה אותו, הכול אופף אותו, והכול מהווה את מה שהוא מכנה את עצמו, "סופר" או "משורר". החתול שזנבו נוגע לך במכנס הימני, בשעה שאתה כותב — הזנב הזה הוא שותף לשיר שלך והחוויה שלך. הוא חלק מחייךָ. אם יש לך תחושה של חתול… חתול נגע לך במכנס, או דרך המכנס, ברגל חשופה שלך, זאת היא חוויה של אמת. בשעה שאתה כותב את השיר, אם זה נכנס לשיר, אז זה נכנס ואין למחוק אותו.
מתוך ראיון עם מנחם פרי משנת 1975 הרואה אור לראשונה בדפוס
דורי מנור
הפלגה לביזנטיון
"כְּבָר אֵין עוֹד טַעַם לְהַסְתִּיר
אֲנַחְנוּ נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה
תָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה,
כְּרוּכָה בְּרַצְחָנוּת רַבָּה מִדַּי"
(דליה רביקוביץ)
אֲפִלּוּ לֹא דִּלַּגְנוּ דּוֹר. אַתָּה מֵבִין? אַתָּה
קָבוּר בָּאֲדָמָה הַזֹּאת כְּמוֹ נֶחָמָה פּוּרְתָּא,
כִּי מַשֶּׁהוּ הָיָה מֻכְרָח הֲרֵי לְהִשָּׁאֵר.
מִקֵּץ תִּשְׁעִים שָׁנָה, כִּמְעַט, שֶׁל נִסָּיוֹן סוֹעֵר,
שֶׁל נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה, אֲבָל הָיָה
חַיֶּיךָ, יָפְיְךָ טָמוּן בָּאָרֶץ כְּמוֹ בְּדָיָה,
כִּי מַשֶּׁהוּ הָיָה מֻכְרָח הֲרֵי לְהִשָּׁאֵר.
אֲפִלּוּ לֹא דִּלַּגְנוּ דּוֹר. אַתָּה, בְּמוֹ גּוּפְךָ,
נִתְלַשְׁתָּ מִן הָעִיר שֶׁבָּהּ נִשְׁתַּלְתִּי בְּבִטְחָה,
גּוֹדֵעַ אֶת הַגֵּנִים מִיַּבֶּשֶׁת הוֹרָתָם.
נִתְלַשְׁתָּ מֵאֵירוֹפָּה וְשָׁתַלְתָּ אֶת חוֹתַם
תָּאֶיךָ בִּמְאֻבָּן שֶׁלֹּא שָׂרַד אֲפִלּוּ דּוֹר.
בֵּין תְּלִישׁוּתִי לִתְלִישׁוּתְךָ רוֹבֵץ עַכְשָׁו פְּרוֹזְדּוֹר
שֶׁל נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה, אֲבָל הָיָה.
לֹא אֶבֶן נֶגֶף תִּקָּבַע, לֹא שֶׁלֶט זִכָּרוֹן.
אַתָּה הֲרֵי נוֹתַרְתָּ דּוֹר רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן
לְנִסָּיוֹן שֶׁלֹּא צָלַח. תָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה.
נִינֶיךָ, רִבֵּעֶיךָ שֶׁיִּזְכּוּ לְהִוָּשַׁע,
יַשְׁקִיפוּ עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ טוּרְקִי עַל בִּיזַנְטְיוֹן:
הָיֹה הָיָה דָּבָר מֻזְהָב, דָּבָר אָבוּד, חֶזְיוֹן
תַּעְתּוּעִים שֶׁפַּעַם הִזְדַּהֵר לוֹ בַּמִּזְרָח.
אֲנִי בּוֹכֶה עָלֵינוּ, אַבָּא,
כָּךְ
אוֹ כָּךְ.
ברלין 2024
ברלין
עָקוּר מֵהַבַּיִת,
עָקוּר מֵהָעֵץ
שֶׁפַּעַם נָטַעְתִּי,
עָקוּר מֵהַקֵּץ
הַמַּר הָרוֹבֵץ שָׁם
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ בְּאָב,
עָקוּר מֵהַיֶּלֶד
שֶׁפַּעַם חָלַב
מִלִּים מֵהָרוּחַ,
עָקוּר מֵהָאֵם,
מִקֶּבֶר הָאָב,
מֵאֲנַחְנוּ־וְהֵם,
מֵאֶרֶס הַפֶּרַח,
מִשֶּׁבֶר הַפְּרִי,
עָקוּר דֵּי הַצֹּרֶךְ
לִהְיוֹת עִבְרִי.
שפת אם
אֲנַחְנוּ הָרִים שָׂפָה,
אֲנַחְנוּ הָרִים אֶת אִמֵּנוּ —
שָׂפָה חֲרוּפָה, רָפָה,
קְדוּמָה מֵעַצְמָהּ, מֵעַצְמֵנוּ,
שָׂפָה שֶׁאֵין לָהּ גְּבוּלוֹת
לְבַד מִגְּבוּלוֹת הַבֶּטֶן,
וְהִיא בּוֹעֲטָה בַּלֵּילוֹת —
הַבֵּט, אֲהוּבִי, הַבֵּט, הֵן
דָּמָהּ בְּדָמֵנוּ זוֹרֵם,
קוֹלָהּ בְּקוֹלֵנוּ רַן,
גּוּפָהּ הַקָּדוּם קוֹרֵם
עוֹר וְגִידִים, וְכָאן,
בָּרֶחֶם שֶׁהוּא הַשִּׁיר,
בַּהֶרֶף שֶׁהוּא קִיּוּמֵנוּ,
נַחֵם לָהּ עַד שֶׁתַּפְשִׁיר
וְתִוָּלֵד, אִמֵּנוּ.
יערה שחורי
בשפה שבה אומרים כחול במקום לומר אלוהים
בֵּין הַמַּעֲרָב לַמִּזְרָח
הַבִּנְיָן שֶׁלֹּא אָגוּר בּוֹ נִצְבָּע כָּחֹל עָמֹק
אֲנִי מְשַׁקְשֶׁקֶת צְרוֹר מַפְתְּחוֹת עַל קַו הַיַּבָּשָׁה
אֶצְבַּע הִיא מַפְתֵּחַ בּוֹדֵד שֶׁיֵּחָבֵט רַק בְּדוֹמָיו
וְאֵין צְלִיל לָעוֹזְבִים
מֶה עָשִׂית הַיּוֹם כְּדֵי שֶׁתּוּכְלִי לָלֶכֶת?
לָמַדְתִּי אֶת שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַכָּחֹל בְּצָרְפָתִית.
צֶבַע יְסוֹד פֶּצַע מְדַמֵּם דָּם שֶׁשָּׁקַע
סְלִיחָה, אֵיפֹה נִתָּן לִמְצֹא אֶת הַיֹּפִי
אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אוֹתוֹ רַק בְּמַה שֶּׁזָּר לִי
הַכֹּל זָר לִי
אֲבָל אֵיפֹה שׁוֹקֵעַ הַדָּם.
אֲנִי צְרִיכָה אֶת זֶה
אֲנִי צְרִיכָה גַּם אֶת זֶה
מִזְנוֹנִים סַפָּה נִפְתַּחַת בְּצֶבַע חוֹל בְּצֶבַע קָאמֶל בְּצֶבַע גִּיר
כִּסּוּי מִטָּה מַפָּה מִבַּד דַּמֶּשֶׂק
שֶׁיְקֶר לְמַשְׁקָאוֹת
חַיִּים שֶׁלֹּא חָיִיתִי מֵעוֹלָם.
זֹאת כַּפָּרָתִי
נְמָלִים בְּטוּר עַל הַשֻּׁלְחָן הָרֵיק
כָּל יוֹשְׁבָיו בִּטְנָם צָבָה
אֲנִי הַנְּמָלָה אֲנִי הַתִּיקָן אֲנִי הַחִפּוּשִׁית
אֲנִי הַסְּעוּדָה שֶׁאַחֲרֵי הַסְּעוּדָה הָאַחֲרוֹנָה
אָמוּת עִם בַּד דַּמֶּשֶׂק וּמַזְּגָן כָּבוּי וְיֶלֶד
הֲפוּכָה עַל גְּחוֹנִי בְּשִׁרְיוֹן מַבְהִיק
הָאֹפֶק יִצָּבַע כֵּהֶה חָזָק עָמֹק
שָׁחֹר יִדְמֶה לְכָחֹל
וְהַמִּזְרָח יִזְרַח.
עמוס נוי
הקריאה
עַל שְׂפַת הַנַּחַל אֲנִי עוֹמֵד
הַיְלָדִים הַטְּבוּעִים קוֹרְאִים בִּשְׁמִי
עָמוֹס עָמוֹס עָמוֹס עָמוֹס
עָמוֹס עָמוֹס קַח אוֹתִי
הַקּוֹל שֶׁלְּךָ
מֵטִיל צֵל עַל פָּנַי
אֲנִי חוֹלֵם עָלֶיךָ וְדָגִים
מְטַיְּלִים בִּשְׁתֵּי עֵינַי
עָמוֹס עָמוֹס עָמוֹס עָמוֹס
עָמוֹס עָמוֹס קַח אוֹתִי
נוית בראל
פרג
אָדֹם קָרוֹב, כְּמוֹ הַגְּבוּל קָרוֹב, בְּקַלּוּת אֶפְשָׁר לִירוֹת עָלָיו,
אֲבָל מַחֲזִיק מַעֲמָד, עִם עָלָיו, שֶׁלֹּא כָּמוֹנוּ, יוֹצְאִים
מִן הַבַּיִת, קָמוּ עָלֵינוּ הָלַכְנוּ, כַּמָּה אֶפְשָׁר שֶׁנַּחֲזִיק מַעֲמָד.
אָדֹם קָרוֹב, כְּמוֹ דָּם שָׁפוּךְ קָרוֹב, אֶפְשָׁר יְצַלְּמוּ אוֹתוֹ,
כֻּלָּם יִרְצוּ אוֹתוֹ, הַגֶּשֶׁם יַגִּיעַ אֲבָל בִּשְׁבִילֵנוּ זֶה אָבוּד.
אָדֹם בִּלְתִּי נִרְאֶה, פּוֹרֵחַ כִּי אֵין כָּאן אִישׁ בֵּינְתַיִם
וְעוֹד אֵין אַכְזְרִיּוּת, כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר לְהַחֲזִיק מַעֲמָד עַד
שֶׁיִּדְרְכוּ כָּאן הַחֹם, רַגְלֵי הָאֲנָשִׁים, הָאֲדִישׁוּת.
אָדֹם חַם, עוֹד מְעַט וְיִתְפּוֹרֵר, קָצֶה מְהַבְהֵב מִתּוֹךְ תְּמוּנָה
עַל מָסָךְ, פֶּרֶג עָפָר, פֶּרֶג אֲדָמָה, פֶּרֶג פּוֹרֵחַ נֶגֶד פָּנֵינוּ.
אָדֹם שֶׁנִּהְיֶה תָּמִיד פּוֹרְחִים, פֶּרֶג אֵין, פֶּרֶג אֵין אִישׁ שֶׁיַּהֲרֹג.
אֲדֹם הַמַּמָּשׁוּת, קַיָּם לֹא כָּל כָּךְ כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ, אֶלָּא יוֹתֵר בִּשְׁבִילֵנוּ.
פֶּרַח מִן הַהֶכְרֵחַ, פֶּרַח מַרְדִּים וּמְמַכֵּר, פֶּרֶג שֶׁל אַחֲרֵי הַמָּוֶת
תּוֹךְ כְּדֵי הַקְּרָב אֶת הָרַעַד, הָעִקְּשׁוּת, הַנְּבוּאָה.
הַפֶּרַח הַזֶּה קַיָּם רַק בִּתְמוּנוֹת, כְּמוֹ אֱלֹהִים, וְאַתָּה אוֹמֵר
אֱלֹהִים אֵינוֹ קַיָּם, וּבְכָל זֹאת הַמִּלְחָמָה קַיֶּמֶת.
סיון בסקין
אוהל
אָדָם קָשִׁישׁ בְּאֶמְצַע אֹהֶל מִתְפּוֹרֵר.
יָתֵד אַחֲרֵי יָתֵד נִגְנֶבֶת. גַּנָּבֵי הַמַּתָּכוֹת
מוֹכְרִים אוֹתָן לְהַתָּכָה, אוֹ מְחַדְּדִים לִכְלִי מַשְׁחִית.
צַד וְעוֹד צַד נוֹפֵל, שְׂרוֹכִים חַסְרֵי אוֹנִים מִסְתַּחְרְרִים בָּאֲדָמָה
כְּמוֹ תּוֹלָעִים, שֶׁמַּשְׁאִירוֹת בְּתוֹךְ הַקֶּבֶר רַק חֶלְקֵי שִׁרְיוֹן.
חוּט אַחֲרֵי חוּט נִמְשָׁךְ מִתּוֹךְ הַבָּד,
מִבַּעַד לְחוֹרִים רוֹאִים אֶת כָּל הַכּוֹכָבִים, וְזֹאת לֹא מַחְמָאָה.
הַאִם בַּבַּד הַזֶּה הָיָה אָרוּג סִפּוּר שֶׁל עֶצֶב אוֹ תִּקְוָה?
(וַדַּאי לֹא סְצֵנוֹת מֵחַיֵּי הָאַבִּירִים אוֹ הַקְּדוֹשִׁים,
אֲבָל אוּלַי צִיּוּר שֶׁל נוֹף, לֹא מְגֻוָּן אֲבָל מֻכָּר).
כְּבָר אֵין לָדַעַת. אֲבָנִים עָפוֹת מֵהַחוֹרִים לְכָל כִּוּוּן —
גַּם פְּנִימָה, גַּם הַחוּצָה, גַּם בְּתוֹךְ הָאֹהֶל, עַד לַיָּם.
אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל הַזָּקֵן (לֹא אִישׁ חָבִיב, אַךְ לֹא נֵדַע
כַּמָּה יֵאוּשׁ צָבַר בְּמִשְׁמַרְתּוֹ הָאֲרֻכָּה)
כְּבָר הִתְמַזְּגוּ מִזְּמַן עִם הַחוּטִים הָאַחֲרוֹנִים
הַמַּחֲזִיקִים אֶת הַמִּבְנֶה, שֶׁקְּרִיסָתוֹ תִּקְבֹּר
הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכְּפִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לְכַסּוֹת.
מוֹתוֹ שֶׁל הַזָּקֵן קָרֵב. בְּשָׂרוֹ סָרוּג מִחוּט יָשָׁן כָּל כָּךְ,
שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בּוֹ צֶבַע. הוּא כְּבָר לֹא מַרְגִּישׁ אֶת הַפְּצָעִים
שֶׁאֲבָנִים מְשֻׁנָּנוֹת עוֹשׂוֹת בּוֹ. הוּא וַדַּאי עָסוּק בְּמַחֲשָׁבוֹת
עַל מָוֶת — לֹא זֶה הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר יִמְשֹׁךְ
אֶת חוּט חַיָּיו הָאַחֲרוֹן מִתּוֹךְ הַבָּד הַמְחוֹרָר —
כִּי אִם הַמָּוֶת הַפְּרָטִי, כְּשֶׁהַשְּׂפָתַיִם מִתְיַבְּשׁוֹת וְאֵין אֲוִיר,
הַלֵּב קוֹרֵס אֶל הַקֵּבָה, וְהַמֵּעַיִם מִתְקַפְּלִים,
וְשׁוּם שַׁרְשֶׁרֶת עִם מַפְתֵּחַ מְכֻסֶּה בַּחֲלוּדָה כְּבָר לֹא תּוֹסִיף מַחֲנָק,
וְשׁוּם תְּנוּעָה שֶׁל דָּם כְּבָר לֹא תַּחֲרִיד אֶת הַחוּטִים הָאֲרוּגִים בָּעוֹרְקִים,
וְאֹזֶן, שֶׁיָּדְעָה לִשְׁמֹעַ חֲצוֹצְרוֹת מְרֻחָקוֹת,
כְּבָר לֹא תִּשְׁמַע אֶת יִלְלַת הַתַּן הָאַחֲרוֹן.
תל אביב, 15 ביוני 2024
צור גואטה
חולף הנשר
חוֹלֵף הַנֶּשֶׁר כְּמוֹ הָרוּחַ וְחוֹטֵף אֶת אֲהוּבִי
אֶל קִנּוֹ שֶׁבֶּהָרִים. וְכָל הַדֶּרֶךְ אֶל הַקֵּן אֲנִי נִלְחָם וְצוֹעֵק
מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי. וְאַחַר כָּךְ אֲנִי צוֹחֵק עַל עַצְמִי
וּבוֹכֶה וּמַשְׁלִים וְיוֹדֵעַ: אֵין נְשָׁרִים בְּתֵל אָבִיב
וְלֹא הָרִים. בֶּטַח שֶׁלֹּא מוֹשִׁיעַ.
וְאוּלַי עִם הַשָּׁנִים הִגִּיעַ הַזְּמַן לְהַכִּיר בָּאֱמֶת:
הַמָּוֶת אֵינוֹ דּוֹמֶה לְפֶרַח אוֹ לְסִירָה שֶׁחוֹצָה
אֶת הַיָּם אוֹ לְיָדַיִם אוֹהֲבוֹת שֶׁאוֹסְפוֹת.
וְכָל מִי שֶׁאָבַד לִי בַּדֶּרֶךְ, אוֹ נָטַשׁ, לֹא יָצָא לְגַלּוֹת
אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת, וְלֹא הָפַךְ לְגַלִּים.
וְלֹא הַנֶּשֶׁר חָטַף אֶת אֲהוּבִי, וַאֲנִי אֵינִי גִּבּוֹר
הַסִּפּוּר שֶׁנִּשְׁלַח לְהַצִּילוֹ מֵהֶהָרִים.
אֲהוּבִי פָּשׁוּט עָזַב אוֹתִי, וַאֲנִי עָזַבְתִּי אוֹתוֹ.
אַךְ הַדָּבָר הַנּוֹרָא בְּיוֹתֵר לְהַכִּיר בּוֹ —
שֶׁהַפַּעַם אֲנִי נֶעֱזָב פַּעֲמַיִם.
זֶה לֹא רַק אֲהוּבִי שֶׁהוֹלֵךְ מִמֶּנִּי,
זֶה גַּם הַנֶּשֶׁר,
זֶה כֹּחוֹ הַהוֹלֵךְ וְנֶחֱלָשׁ בְּתוֹכִי
עִם הַשָּׁנִים. הַפַּעַם הַזֹּאת
אֵין בְּכֹחוֹ שֶׁל הַנֶּשֶׁר לְהוֹשִׁיעַ אוֹתִי.
הַפַּעַם הַזֹּאת זֶה רַק אֲנִי.
נורית זרחי
שתים־עשרה
הַשָּׁעָה שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה הָיְתָה מְקֻעְקַעַת בְּעוֹרֵנוּ,
מוֹעֵד לְקִיחַת הַיְלָדִים מִן הַגָּן.
אִם הָיִינוּ בַּקָּפֶה, בַּיָּם אוֹ בַּמִּשְׂרָד, רַצְנוּ כָּל עוֹד רוּחֵנוּ,
רְדוּפוֹת בִּדְמוּת הַיֶּלֶד הַבּוֹדֵד הַבּוֹכֶה לְיַד הַגָּדֵר.
חֲבֶרְתִּי נָהֲגָה לוֹמַר: "תָּמִיד כְּשֶׁאֲנִי פּוֹתַחַת אֶת הַדֶּלֶת,
אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁאֶמְצָא אֶת מְנוֹרַת הַתִּקְרָה
מְנֻפֶּצֶת לָאָרֶץ בְּאֶלֶף עֵינֵי זְכוּכִית נְעוּצוֹת".
וְאָמְנָם יוֹם אֶחָד נְבוּאַת הַלֵּב הִתְקַיְּמָה.
מוּל עֵינֵי הַיְלָדִים אַלְפֵי רִסּוּקֵי זְכוּכִית נִשְׁלְפוּ
וְהִדְהוּד עָמַד בָּאֲוִיר. תֹּאמְרוּ, רַשְׁלָנוּת.
לֹא, זוֹ אִי־אִמָּהוּת הָרוֹחֶשֶׁת בַּאֲפֵלָה.
אבות ישורון
אני רוצה לומר כרגע, בהזדמנות זאת, שכל מה שמכונה בארץ "ליריקה צרופה", כל מה שכל אלה שכותבים חושבים שהליריקה שלהם היא הצרופה ביותר, וזו צריכה להיות השירה — זה רק מעורר בי גיחוך וגם גינוי. כל אלה שלא מרטיבים את ידם לכתוב על נושא, למשל, הנושא הערבי; שלא נאה לליריקה שלהם לנגוע בשירה ציבורית, חברתית; שזה, מצידם, מחלל את השירה שלהם — הם רק מגונים על ידי, והשירה הזאת רחוקה מאוד ממני. אני סבור שהאמת היא שאדם שכותב חייב להתחייב בנפשו לכתוב על כל מה שמקיף אותו. שום דבר שמקיף האדם איננו בלתי ראוי להיכנס לשירה, לשיר שמישהו כתב. ברגע זה הוא חי את הכול. הכול מחיה אותו, הכול אופף אותו, והכול מהווה את מה שהוא מכנה את עצמו, "סופר" או "משורר". החתול שזנבו נוגע לך במכנס הימני, בשעה שאתה כותב — הזנב הזה הוא שותף לשיר שלך והחוויה שלך. הוא חלק מחייךָ. אם יש לך תחושה של חתול… חתול נגע לך במכנס, או דרך המכנס, ברגל חשופה שלך, זאת היא חוויה של אמת. בשעה שאתה כותב את השיר, אם זה נכנס לשיר, אז זה נכנס ואין למחוק אותו.
מתוך ראיון עם מנחם פרי משנת 1975 הרואה אור לראשונה בדפוס
