/
/
מעבר בטוח

בוריס פסטרנק

מעבר בטוח

בוריס פסטרנק

מעבר בטוח

לקראת גיל ארבעים חש המשורר והסופר היהודי-רוסי בוריס פסטרנק (1890–1960) שחייו, כמו חיי ארצו וחיי התרבות האירופית בכללותה, עומדים בפני שינוי חד. הזרמים התת-קרקעיים שהבשילו מתחילת המאה העשרים וספגו את מלוא הטרגדיה האנושית של מלחמת העולם הראשונה ושל המהפכה הרוסית, הגיעו לנקודת השבר. פסטרנק היה זקוק לשפה חדשה.

בחיפוש אחריה, הוא פונה לפרוזה אוטוביוגרפית מלהיבה במקוריותה, המתארת את התחנות החשובות בשנותיו הראשונות כצעיר ההופך לאמן. היצירה שלפנינו, מעבר בטוח, מוקדשת למשבר שחווה פסטרנק בכל אחד מתחומי עיסוקו הקודמים, ופורשת תוך כדי כך את מחשבותיו האקטואליות להפליא על טיבן של היצירה, האמנות, ההתבגרות האינטלקטואלית.

חלקה הראשון של היצירה מוקדש לסיפור עזיבת העיסוק במוזיקה וחוסה בצלו של המלחין הנערץ אלכסנדר סקריאבין. חלקה השני – לעלייתה ונפילתה של הפילוסופיה בחייו של הסטודנט הצעיר פסטרנק, שלומד בגרמניה אצל הפילוסוף המהולל הרמן כהן. הדמות הדומיננטית בחלק השלישי היא ענק המשוררים הפוטוריסטים ולדימיר מיאקובסקי.

בוריס פסטרנק, מגדולי המשוררים של השפה הרוסית וחתן פרס נובל לשנת 1958 על הרומן ד"ר ז׳יוואגו, מעניק לנו במעבר בטוח דוגמה מופתית של פרוזה משוררית במלוא יופייה וקסמה.

טעימה מן הספר

בבוקר קיצי חם של שנת 1900 יוצאת מתחנת קוּרְסְקי רכבת מהירה. רגע לפני היציאה ניגש אל החלון מבחוץ מישהו בחולצת מעטפת טירולית שחורה. לצידו אישה גבוהה. ככל הנראה, היא אִמו או אחותו הבכורה. הם מדברים עם אבי על משהו ששלושתם מעורבים בו במידה זהה של חמימות הלב, אולם האישה מחליפה עם אִמי לסירוגין מילים ברוסית, ואילו האיש הלא־מוכר מדבר על טהרת הגרמנית. אף על פי שאני שולט בשפה זו שליטה מושלמת, מעולם לא שמעתי אותה כך. על כן כאן, ברציף ההומה, בין שני צלצולים, הזר הזה נדמֶה בעיניי כצללית בין גופים, כבדיה במעבֶה העולם הלא־בדוי.

בדרך, קרוב יותר לטוּלָה, הצמד הזה שוב מופיע בתא שלנו. מדברים על כך שהרכבת המהירה לא אמורה לעצור בקוֹזלוֹבָה זאסֵקָה, והם אינם בטוחים אם הכרטיסן הראשי יורה לנהג לבלום בַּזמן בתחנה של משפחת טולסטוי. מהשיחה המתפתחת לאחר מכן אני מסיק שהם אורחיה של סופיה אנדרייבנה, מפני שהיא נוהגת להגיע למוסקבה לקונצרטים של התזמורת הסימפונית ורק לאחרונה ביקרה בביתנו. ואילו הדבר החשוב לבלי סוף, שמסומן בראשי התיבות ״הרוזן ל. נ.״ ומשחק במשפחתנו תפקיד סמוי אך מעושן עד כדי חידה, אינו מתמסר לשום התגלמות. הוא נצפה בינקות מוקדמת מדי. את שיער השיבה שלו, שרוּעְנַן בהמשך ברישומים של אבי, של רֶפּין ושל אחרים, העניק זה כבר הדמיון הילדי לקשיש אחר שנצפה לעיתים קרובות יותר וכנראה מאוחר יותר — ניקולאי ניקולאייביץ' גֶה.

לאחר מכן הם נפרדים לשלום והולכים לקרון שלהם. כעבור זמן־מה הסוללה הטסה נשבית באחת בידי הבלמים. עצי לִבנֶה מרצדים. לרוחב המסילה כולה נושפים ומתנגשים לוחות המַצמְדים. מתוך נחשול החול הרונן נחלצים בהקלה שמי קוּמוּלוּס. בחצי סיבוב מהחורשה, תוך כדי השתטחות כמו בריקוד עַם רוסי, מתעופף אל היורדים מהרכבת צמד סוסים רתום לכרכרה ריקה. שקט מסעיר כהרף עין, כמו ירייה, של מסעף שאינו יודע עלינו דבר. לא נעמוד כאן. מנפנפים לנו לשלום במטפחות. אנחנו משיבים. עדיין אפשר לראות איך העגלון עוזר להם לעלות. הנה הוא מסר לגברת את היריעה לכיסוי הכרכרה והתרומם, אדום שרוולים, כדי להיטיב את חגורתו ולאסוף תחתיו את כנפי מעילו הארוך. תכף יֵצא לדרך. באותה עת עיקול אוחז בנו, ותוך התהפכות איטית, כמו עמוד שנקרא, נעלמת התחנה הקטנה משדה הראייה. הפנים והמקרה נשכחים, וכפי שאפשר להניח, לתמיד.

הרחבה ▼

הופעות בתקשורת

אין פריטים מקושרים.