השיבה לווילנה
סוף ספטמבר 2021. מאחוריי — ספר כמעט גמור של רשימות, שכולן מובילות אותי, כך או אחרת, לעיר הולדתי, וילנה. לפניי — אתר חדשות ליטאי. אני עוקבת במתח אחרי התבטאויותיה של אישה אחת, בת גילי פחות או יותר, בלונדינית עם משקפיים מרובעים בדיוק כמוני: אינגרידה שימוֹניטֶה, ראשת ממשלת ליטא. מצב המגפה בארצה הולך ומחמיר, והיא שוקלת להכריז על סגר חדש. היא זו שתחליט אם אראה את עירי בעוד כמה ימים. מועד הביקור הולך וקרב. האם חיכיתי תשע־עשרה שנה רק כדי שהווירוס הארור הזה ימנע ממני עכשיו לאַפֵּס את מונה הזיכרון?
נולדתי בווילנה שבליטא ב-1976. מאז 1990 אני חיה בישראל. אל עיר הולדתי חזרתי פעמיים: ב-1997 וב-2002. כמעט שני עשורים ללא ביקורים נבעו מסיבות אישיות לחלוטין: בני המשפחה האהובים שלי, שהתגוררו בווילנה או בפרבריה, הלכו בזה אחר זה לעולמם.
הראשון, והטרגי מכולם, היה בן הדוד (מדרגה שנייה) הצעיר שלי, רוברטאס, אז עוד לא בן תשע־עשרה. רוברטאס היה מתכנת והאקר אוטודידקט, שהסתבך בשנותיה הקשות של ליטא הפוסט־סובייטית עם פושעי סייבר ונרצח כשניסה להיחלץ מהם. זה היה ב-2003, כחצי שנה אחרי שפגשתי אותו — או, ליתר דיוק, זמן קצר אחרי שהכרתי אותו לראשונה כאדם בוגר, שהרי היה ילד קטן כשעזבנו ונער צעיר בביקור הראשון שלי. מותו היה קשור בקשר בלתי־נפרד לתקופה האכזרית שעברה על ארצו, ששילמה באותם ימים את מחירו הכבד של החופש.
השני היה סבי האהוב, יוזס, שנפטר ב-2004. סבתא יהודית הצטרפה אליו ב-2007. לא העזתי לבוא לבקר בין לבין: לא היה לי מושג מה לעשות עם כאב גדול כל כך, שאין לי דרך לשכך. מותה של סבתא היה מכה אנושה לבריאותו הנפשית של בנה, לאונרדאס, דודי האהוב, שלא הקים משפחה משלו, ולכן לא נסע לשום מקום אלא נשאר לטפל בהוריו אחרי שאנחנו עזבנו. הדיכאון פגע בו עוד לפני כן, אבל עם מותה של סבתא חלה הידרדרות תלולה. מצבו היה קשה כשלקח את התרופות שלו, וקשה אף יותר כשלא לקח אותן. זה כבר לא היה אותו אדם שלימד אותי את ישיבת הלוטוס, את שמותיהם של כל רכסי ההרים והמדבריות בעולם, ואת ההבחנה בין פטריות אכילות לרעילות ביערות נֶמֶנְצִ'ינֶה, העיירה בקרבת וילנה שהם התגוררו בה. זה כבר לא היה אותו אדם שהמציא איתי סיפורים מצחיקים, התעמל מדי בוקר מול תצלום של פסל דוד שהיה תלוי על דלת חדרו כאידיאל לשאוף אליו, ותיעד במחברת את נתוני מזג האוויר בכל יום, מאז אלף תשע מאות שבעים ומשהו. על כל מה שעשה בתקופה אחרונה זו, מהכנת כוס תה ועד כל שיחה איתנו בטלפון, היה פרוש מעטה כבד של מעשה שנעשה בכוחותיו האחרונים. ב-2009 הדיכאון ניצח אותו. "הימלאיה, פאמיר, אנדים", מלמלתי לעצמי.
אחרי המוות האחרון הזה בשרשרת, שרוקן סופית את בית אמי בנמנצ'ינה, שוב לא הייתי מסוגלת לדמיין את עצמי יורדת ממטוס בעיר שאהוביי אמורים להיות בה ואינם. לאחר מכן כבר רציתי לנסוע, אבל לא לבד: רציתי להגיע כילדה שאבא ואימא מחזיקים לה את היד. אחרת, חשבתי, אתעלף מיד עם הנחיתה. הוריי נסעו לווילנה כמה פעמים, אבל לא הצלחתי להפוך אף אחת מהנסיעות הללו למשותפת. כשסוף סוף הרגשתי שאני מוכנה ממש ליזום פגישה מחודשת עם עירי, נתלית ברעיון המושיע של טיול בת־מצווה תיאורטי לבתי, הגיעה מגפה עולמית וטרפה את תוכניותיי.
דווקא בתקופה הזאת קראתי וגם תרגמתי לא מעט ספרים שהחזירו אותי לווילנה, גירדתי את החלודה מהשפה הליטאית שבפי, ותרגמתי ממנה שירה ופרוזה. העיר שלא ראיתי בעיניי במשך כמעט שני עשורים חזרה ועלתה בשירה, בדמיון, במיתולוגיה הפרטית. כמעט בכל שבוע גיליתי עליה משהו חדש.
מעיר אמיתית שגדלתי בה היא הלכה ונעשתה לאגדה: עיר הסֵפר. ירושלים דליטא. אתונה של הצפון. אלכסנדריה מושלגת, שספריותיה שוב אינן עולות באש. כתבתי עליה שירים ומסות בלי לראות אותה, על דלק של שירה וזיכרון בלבד. מדי פעם חטאתי בהצצה ל-Google Street View, לסרטוני יוטיוב יפים שאבא שלי שלח לי, לאינסטגרם של חברת הילדות שלי, סשה, שמצלמת בעיקר רחובות בווילנה, תכשיטים מעשה ידיה וחתולים. ממדי המיתוס הלכו ותפחו.
ואז נחתה בתיבת הדוא"ל שלי שאלה זהירה מהמכון לתרבות ליטאית: אנחנו יודעות שבעת הזאת בלתי אפשרי לתכנן משהו, אבל אם וכאשר הכוכבים יסתדרו, תרצי לבוא לסמינר תרגום? עניתי בחיוב החלטי, אבל בדיוק אז ראשת הממשלה שימוניטה זרקה בתקשורת משהו על סגר חדש, והסמינר שוב הפך לחתול של שרדינגר, כמעט עד הרגע האחרון. למזלי, שישה ימים לפני תחילת הסמינר החליטה שימוניטה שדי בהחמרת משטר המסכות, וכרטיס הטיסה שלי הוזמן.
ההתעלפות הפוטנציאלית שציפיתי לה בנחיתה הופרעה, אולי כצפוי, בעניינים טכניים, ויצאתי מבניין שדה התעופה במצב רוח מעשי, יחסית למעמד. עליתי לאוטובוס המוביל למרכז העיר. היו לי כמה שעות עד ההסעה ממשרדי מכון התרבות למקום שבו נערך הסמינר בקובנה (קאונס), העיר השנייה בגודלה בליטא, הבירה הזמנית שבין המלחמות, מכורתה של לאה גולדברג. השארתי את התיק הגדול במשרדי המכון ויצאתי לטייל. חלפתי על פני הבניין מטיל האימה, ששימש הן את הקג"ב והן את הגסטאפו, והיום שוכן בו 'המוזיאון לכיבוש ולמאבק לחירות', שתצוגה על קירו החיצוני מספרת את הסיפור על מאבק הליטאים נגד הכיבוש הסובייטי. הסיפור — במיוחד אותו חלק ממנו שהתרחש במחצית השנייה של המאה העשרים — הוא הירואי ומעורר השראה. אבל בעת ובעונה אחת הוא מתחמק מהדיון על כך שחלק מלוחמי החירות של שנות הארבעים היו גם בשורות "ועוזריהם", ועל ידיהם דם יהודי, בדיוק כמו על ידי כובשים מכל הסוגים שישבו לפנים בבניין הזה.
מול הבניין יש כיכר ירוקה ופורחת, ריקה מכל פסל — בתקופתי היא הייתה מכוסה בחצץ אדום בוהק, ובמרכזה עדיין התנוסס פסל גדול של לנין. הצלם אנטאנאס סוּטקוּס, שצילום נודע שלו מעטר את עטיפת ספר שיריי 'אחותי יהונתן', הנציח ב-1991 את לנין מתעופף באוויר, וו של עגורן אוחז באחוריו ומשליך אותו לעזאזל. הצילום הזה מעורר אצלי עד היום התרוממות רוח. חלפתי גם על פני מסעדת 'נֶרינגָה' האגדית מהסיפורים של אבא שלי, שהייתה מעצמת ג'אז אוונגרדי. מעניין אם גם עובדי הקג"ב הסמוך נהגו לבוא לשם לשתות כוס בירה ולהאזין לשיחות של אוהבי המוזיקה הצעירים. זוהי שאלה רטורית: ברור שכן, ובוודאי היו צעירים לא זהירים ששילמו מחיר על לשונם המשוחררת מדי לתקופה.
משם הגעתי לכיכר הקתדרלה, ניאו־קלאסית ואלגנטית, אחד מסמלי העיר. בדרך חזרה למכון התרבות עליתי לגבעה גבוהה המצופה בעלי שלכת זהובים על העצים ולרגליהם. עמדתי בנקודת התצפית הגבוהה ביותר. הלב שלי הלם, אבל לא כפי שחשבתי שיהלום: לא בהתרגשות של מי שחוזרת לעיר הולדתה אחרי כמעט שני עשורים של כאב ומוות, אלא בהתפעלות של מי שהמבט שלה נח סוף סוף על הנוף הנכון ביותר שיכול היה לבקש. המיתוס הספרותי הפרטי שיצרתי בכל השנים האלה התברר כאמת. הכול היה אמת. אולי מפני ש"המיתוס של וילנה" הוא לא רק המצאה שלי, אלא יצירתם של יהודים, ליטאים ופולנים רבים, שהעריצו אותה — גם כשגלו ממנה, כמוני. הספרות יוצרת את האמת, ולא רק האמת — את הספרות.
השיבה לווילנה
סוף ספטמבר 2021. מאחוריי — ספר כמעט גמור של רשימות, שכולן מובילות אותי, כך או אחרת, לעיר הולדתי, וילנה. לפניי — אתר חדשות ליטאי. אני עוקבת במתח אחרי התבטאויותיה של אישה אחת, בת גילי פחות או יותר, בלונדינית עם משקפיים מרובעים בדיוק כמוני: אינגרידה שימוֹניטֶה, ראשת ממשלת ליטא. מצב המגפה בארצה הולך ומחמיר, והיא שוקלת להכריז על סגר חדש. היא זו שתחליט אם אראה את עירי בעוד כמה ימים. מועד הביקור הולך וקרב. האם חיכיתי תשע־עשרה שנה רק כדי שהווירוס הארור הזה ימנע ממני עכשיו לאַפֵּס את מונה הזיכרון?
נולדתי בווילנה שבליטא ב-1976. מאז 1990 אני חיה בישראל. אל עיר הולדתי חזרתי פעמיים: ב-1997 וב-2002. כמעט שני עשורים ללא ביקורים נבעו מסיבות אישיות לחלוטין: בני המשפחה האהובים שלי, שהתגוררו בווילנה או בפרבריה, הלכו בזה אחר זה לעולמם.
הראשון, והטרגי מכולם, היה בן הדוד (מדרגה שנייה) הצעיר שלי, רוברטאס, אז עוד לא בן תשע־עשרה. רוברטאס היה מתכנת והאקר אוטודידקט, שהסתבך בשנותיה הקשות של ליטא הפוסט־סובייטית עם פושעי סייבר ונרצח כשניסה להיחלץ מהם. זה היה ב-2003, כחצי שנה אחרי שפגשתי אותו — או, ליתר דיוק, זמן קצר אחרי שהכרתי אותו לראשונה כאדם בוגר, שהרי היה ילד קטן כשעזבנו ונער צעיר בביקור הראשון שלי. מותו היה קשור בקשר בלתי־נפרד לתקופה האכזרית שעברה על ארצו, ששילמה באותם ימים את מחירו הכבד של החופש.
השני היה סבי האהוב, יוזס, שנפטר ב-2004. סבתא יהודית הצטרפה אליו ב-2007. לא העזתי לבוא לבקר בין לבין: לא היה לי מושג מה לעשות עם כאב גדול כל כך, שאין לי דרך לשכך. מותה של סבתא היה מכה אנושה לבריאותו הנפשית של בנה, לאונרדאס, דודי האהוב, שלא הקים משפחה משלו, ולכן לא נסע לשום מקום אלא נשאר לטפל בהוריו אחרי שאנחנו עזבנו. הדיכאון פגע בו עוד לפני כן, אבל עם מותה של סבתא חלה הידרדרות תלולה. מצבו היה קשה כשלקח את התרופות שלו, וקשה אף יותר כשלא לקח אותן. זה כבר לא היה אותו אדם שלימד אותי את ישיבת הלוטוס, את שמותיהם של כל רכסי ההרים והמדבריות בעולם, ואת ההבחנה בין פטריות אכילות לרעילות ביערות נֶמֶנְצִ'ינֶה, העיירה בקרבת וילנה שהם התגוררו בה. זה כבר לא היה אותו אדם שהמציא איתי סיפורים מצחיקים, התעמל מדי בוקר מול תצלום של פסל דוד שהיה תלוי על דלת חדרו כאידיאל לשאוף אליו, ותיעד במחברת את נתוני מזג האוויר בכל יום, מאז אלף תשע מאות שבעים ומשהו. על כל מה שעשה בתקופה אחרונה זו, מהכנת כוס תה ועד כל שיחה איתנו בטלפון, היה פרוש מעטה כבד של מעשה שנעשה בכוחותיו האחרונים. ב-2009 הדיכאון ניצח אותו. "הימלאיה, פאמיר, אנדים", מלמלתי לעצמי.
אחרי המוות האחרון הזה בשרשרת, שרוקן סופית את בית אמי בנמנצ'ינה, שוב לא הייתי מסוגלת לדמיין את עצמי יורדת ממטוס בעיר שאהוביי אמורים להיות בה ואינם. לאחר מכן כבר רציתי לנסוע, אבל לא לבד: רציתי להגיע כילדה שאבא ואימא מחזיקים לה את היד. אחרת, חשבתי, אתעלף מיד עם הנחיתה. הוריי נסעו לווילנה כמה פעמים, אבל לא הצלחתי להפוך אף אחת מהנסיעות הללו למשותפת. כשסוף סוף הרגשתי שאני מוכנה ממש ליזום פגישה מחודשת עם עירי, נתלית ברעיון המושיע של טיול בת־מצווה תיאורטי לבתי, הגיעה מגפה עולמית וטרפה את תוכניותיי.
דווקא בתקופה הזאת קראתי וגם תרגמתי לא מעט ספרים שהחזירו אותי לווילנה, גירדתי את החלודה מהשפה הליטאית שבפי, ותרגמתי ממנה שירה ופרוזה. העיר שלא ראיתי בעיניי במשך כמעט שני עשורים חזרה ועלתה בשירה, בדמיון, במיתולוגיה הפרטית. כמעט בכל שבוע גיליתי עליה משהו חדש.
מעיר אמיתית שגדלתי בה היא הלכה ונעשתה לאגדה: עיר הסֵפר. ירושלים דליטא. אתונה של הצפון. אלכסנדריה מושלגת, שספריותיה שוב אינן עולות באש. כתבתי עליה שירים ומסות בלי לראות אותה, על דלק של שירה וזיכרון בלבד. מדי פעם חטאתי בהצצה ל-Google Street View, לסרטוני יוטיוב יפים שאבא שלי שלח לי, לאינסטגרם של חברת הילדות שלי, סשה, שמצלמת בעיקר רחובות בווילנה, תכשיטים מעשה ידיה וחתולים. ממדי המיתוס הלכו ותפחו.
ואז נחתה בתיבת הדוא"ל שלי שאלה זהירה מהמכון לתרבות ליטאית: אנחנו יודעות שבעת הזאת בלתי אפשרי לתכנן משהו, אבל אם וכאשר הכוכבים יסתדרו, תרצי לבוא לסמינר תרגום? עניתי בחיוב החלטי, אבל בדיוק אז ראשת הממשלה שימוניטה זרקה בתקשורת משהו על סגר חדש, והסמינר שוב הפך לחתול של שרדינגר, כמעט עד הרגע האחרון. למזלי, שישה ימים לפני תחילת הסמינר החליטה שימוניטה שדי בהחמרת משטר המסכות, וכרטיס הטיסה שלי הוזמן.
ההתעלפות הפוטנציאלית שציפיתי לה בנחיתה הופרעה, אולי כצפוי, בעניינים טכניים, ויצאתי מבניין שדה התעופה במצב רוח מעשי, יחסית למעמד. עליתי לאוטובוס המוביל למרכז העיר. היו לי כמה שעות עד ההסעה ממשרדי מכון התרבות למקום שבו נערך הסמינר בקובנה (קאונס), העיר השנייה בגודלה בליטא, הבירה הזמנית שבין המלחמות, מכורתה של לאה גולדברג. השארתי את התיק הגדול במשרדי המכון ויצאתי לטייל. חלפתי על פני הבניין מטיל האימה, ששימש הן את הקג"ב והן את הגסטאפו, והיום שוכן בו 'המוזיאון לכיבוש ולמאבק לחירות', שתצוגה על קירו החיצוני מספרת את הסיפור על מאבק הליטאים נגד הכיבוש הסובייטי. הסיפור — במיוחד אותו חלק ממנו שהתרחש במחצית השנייה של המאה העשרים — הוא הירואי ומעורר השראה. אבל בעת ובעונה אחת הוא מתחמק מהדיון על כך שחלק מלוחמי החירות של שנות הארבעים היו גם בשורות "ועוזריהם", ועל ידיהם דם יהודי, בדיוק כמו על ידי כובשים מכל הסוגים שישבו לפנים בבניין הזה.
מול הבניין יש כיכר ירוקה ופורחת, ריקה מכל פסל — בתקופתי היא הייתה מכוסה בחצץ אדום בוהק, ובמרכזה עדיין התנוסס פסל גדול של לנין. הצלם אנטאנאס סוּטקוּס, שצילום נודע שלו מעטר את עטיפת ספר שיריי 'אחותי יהונתן', הנציח ב-1991 את לנין מתעופף באוויר, וו של עגורן אוחז באחוריו ומשליך אותו לעזאזל. הצילום הזה מעורר אצלי עד היום התרוממות רוח. חלפתי גם על פני מסעדת 'נֶרינגָה' האגדית מהסיפורים של אבא שלי, שהייתה מעצמת ג'אז אוונגרדי. מעניין אם גם עובדי הקג"ב הסמוך נהגו לבוא לשם לשתות כוס בירה ולהאזין לשיחות של אוהבי המוזיקה הצעירים. זוהי שאלה רטורית: ברור שכן, ובוודאי היו צעירים לא זהירים ששילמו מחיר על לשונם המשוחררת מדי לתקופה.
משם הגעתי לכיכר הקתדרלה, ניאו־קלאסית ואלגנטית, אחד מסמלי העיר. בדרך חזרה למכון התרבות עליתי לגבעה גבוהה המצופה בעלי שלכת זהובים על העצים ולרגליהם. עמדתי בנקודת התצפית הגבוהה ביותר. הלב שלי הלם, אבל לא כפי שחשבתי שיהלום: לא בהתרגשות של מי שחוזרת לעיר הולדתה אחרי כמעט שני עשורים של כאב ומוות, אלא בהתפעלות של מי שהמבט שלה נח סוף סוף על הנוף הנכון ביותר שיכול היה לבקש. המיתוס הספרותי הפרטי שיצרתי בכל השנים האלה התברר כאמת. הכול היה אמת. אולי מפני ש"המיתוס של וילנה" הוא לא רק המצאה שלי, אלא יצירתם של יהודים, ליטאים ופולנים רבים, שהעריצו אותה — גם כשגלו ממנה, כמוני. הספרות יוצרת את האמת, ולא רק האמת — את הספרות.
