המוזיקה לפני הכול", כתב פול וֶרְ לֶן בשירו "אמנות השירה", ופטר את כל השאר, את כל מה שאינו מוזיקלי בשירה, כ"ליטרטורה" ותו לא. ואכן, הקשר בין השירה למוזיקה הוא קשר אינטימי והדוק, וימיו כימי השירה עצמה. לצומת הייחודי הזה, שבין הטקסט לצליל, הקדשנו את המדור הפותח את הגיליון שלפניכם. הקריאה במסות הכלולות במדור תשלח את אצבעותיכם כמו מאליהן ליוטיוב ואל שאר הפלטפורמות הדיגיטליות. וככל שתתקדמו בקריאה יילך וייווצר פלייליסט ששום אלגוריתם לא היה מצליח לתכנן בדיוק כך. רשימת ההשמעה הזאת תחבוק זמנים ומקומות, ותנוע מן הבלוז של הנשים השחורות בדרום ארצות הברית אל הפיוטים היהודיים ואל שירי הזמר הישראליים, מהרמבטיקו של פועלי הנמל ואנשי השוליים בפיראוס או בסלוניקי שביוון אל השירה העברית המודרנית, וממנה אל הבארדים הרוסים, מהסימפוניה התשיעית של בטהובן ועד אריק לביא, פוליאנה פראנק ואהובה עוזרי. ומעל רשימת ההשמעה הזאת תרחף כל העת רוח הרפאים של הצליל, או נכון יותר: של הרגע הייחודי והקסום שבו נפגשת המילה עם הצליל, שבו האלגוריתם נפגש עם הרצון האנושי.

הפלייליסט הזה לא נצרב במדור המסות שלנו בבת אחת. ככל שהצטברו המסות בתיבת המייל שלנו, הלך המדור והצטייר כמסע של צליל ושל מילה, המתחקה אחרי הכותבות והכותבים באופן האישי ביותר — דרך תחנות מוזיקליות ומילוליות בחייהם. ובעצם אין בזה כל פלא: הרי המילה "מסה" — ממש כמו המונח המקורי בצרפתית, essai, שמשמעותו "ניסיון" — גזורה מהשורש נ.ס.ה, והיא קשורה תמיד בהתנסות ובניסיון, ניסיון כתיבה שהוא גם ניסיון חיים.

במרכז הגיליון, כמיטב המסורת, שירת מקור חדשה, וכאן באמת תקצר היריעה מתיאור מדוקדק של כל הכותבות והכותבים. מאז ומעולם שם לעצמו כתב העת "הו!" למטרה להציג קולות רב גוניים ככל הניתן, ולהעמיד דור חדש של כותבים על במת השירה העברית. מדור השירה עשיר במיוחד הפעם, וכולל עשרות כותבים, שכמה וכמה מהם מפרסמים לראשונה מעל דפי כתב העת. שירת המקור בגיליון שבידיכם עוסקת בנושאים שבהם עוסקת מאז ומעולם השירה — ייסורי הגוף והאהבה, יחסי משפחה, שפה, תפילה ומוות, מין, זמן ומלאכים, מסע על פני מקום ועל פני תקופה. אחת היא מה הקונווציה שבה בחרו המשוררים למסור את שירתם — מעל שורותיהם מרחף הצליל, והוא קשור בשירם באופן הדוק. בשירים האלה יש משהו עכשווי מאוד, ובאותו זמן, ככל שקוראים בהם, מתעצמת התחושה האל־זמנית. ואולי )גם( זה דבר ההופך טקסט לשירה: האפשרות לכתוב את ההווה מתוך תחושה עמוקה שהכותבת או הכותב הם חלק משלשלת עתיקת יומין של כותבים, ושהטקסט שלהם מְחַדֵש איזה דבר בעולם, אך גם ממשיך דבר שהיה לפניהם ושיהיה עוד הרבה אחריהם. שירה אמיתית היא בסופו של דבר עניין שאין בו תועלת, למעט יופי ולמעט הדבר האל־זמני הזה, שאפשר — בצניעות המתחייבת — לכנות אותו נצח.