גיליון 27 של "הו!" רואה אור בימים של שקיעה ושל זעם. ימי התפרקות הפרויקט הציוני והתרסקותו לרסיסים. ימים שאי אפשר שלא להיזכר בהם בנבואתה־קביעתה של דליה רביקוביץ: "כְּבָר אֵין עוֹד טַעַם לְהַסְתִּיר / אֲנַחְנוּ נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה / תָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה, / כְּרוּכָה בְּרַצְחָנוּת רַבָּה מִדַּי" (מתוך "שני איים לניו־זילנד").
בריאיון שערך מנחם פרי עם אבות ישורון — ריאיון ששודר ב־1975 בקול ישראל ותמלילו מתפרסם לראשונה בגיליון זה — אומר המשורר: "כל מה שמכונה בארץ 'ליריקה צרופה', כל מה שכל אלה שכותבים חושבים שהליריקה שלהם היא הצרופה ביותר, וזו צריכה להיות השירה — זה רק מעורר בי גיחוך וגם גינוי. כל אלה שלא מרטיבים את ידם לכתוב על נושא, למשל, הנושא הערבי; שלא נאה לליריקה שלהם לנגוע בשירה ציבורית, חברתית; שזה, מצידם, מחלל את השירה שלהם — הם רק מגונים על ידי, והשירה הזאת רחוקה מאוד ממני. אני סבור שהאמת היא שאדם שכותב חייב להתחייב בנפשו לכתוב על כל מה שמקיף אותו. שום דבר שמקיף האדם איננו בלתי ראוי להיכנס לשירה".
הכותבות והכותבים ששיריהם מתפרסמים בגיליון — רבות ורבים מהם, על כל פנים — נענים למצוותו של אבות ישורון, איש איש בדרכו. הם "מרטיבים את ידם", כלומר מתייחסים ביצירתם להווה ולמוראותיו, מי במישרין ומי בעקיפין, מי באמצעות סמלים ואלגוריות, ומי על דרך הדיווח הכואב והזועם.
אחרים מוסיפים לכתוב על עניינים אחרים, אישיים, כבכל מועד אחר, נאמנים אולי למורשתה של לאה גולדברג, שכתבה כזכור עם פרוץ מלחמת העולם השנייה: "המשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק הֶיתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר־אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח" ("על אותו הנושא עצמו", השומר הצעיר, 8.9.1939).
לאלה וגם לאלה יש מקום בגיליון זה, המוקדש כולו לשירת מקור עכשווית.
*
כשלעצמי אני סבור שרוב השירה העקרונית על הנושא — לא רק על "המצב" הנוכחי ועל השנה הקשה מנשוא שעברה על הישראלים ועל הפלסטינים, אלא בראש ובראשונה על אותה "תָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה", על תולדות האסון ועל שקיעתה המתמשכת של מדינת ישראל — עדיין מצפה להיכתב. הספרות העברית מצפה לה. התרבות העברית זקוקה לה.
האם שירה כזאת יכולה להיכתב מתוך האסון ובעודו מתרחש? או שמא היא זקוקה לפרספקטיבה היסטורית וגאוגרפית כדי שתוכל להתקיים? האם השירה העברית העכשווית מסוגלת להכיל את כאבם של הישראלים בלבד, או שהיא אוניברסלית דיה להכיל גם כאב אחר? האם היא "מייצגת" לאום וטריטוריה, או שהיא יודעת להיות הומניסטית וחפה מגבולות?
ובהמשך ישיר לתהיות אלה: האם השירה העקרונית הזאת תיכתב בעברית ישראלית, או שמא בעברית פוסט־ישראלית? האם תתקיים עברית פוסט־ישראלית שתוכל להכיל, לאורך זמן, את השירה העברית? ימים יגידו (קלישאה שעדיפה כאן, בוודאי, על מקבילתה הנדושה לא פחות: "נחיה ונראה").
כך או כך, זה הזמן לעצור לרגע ולתהות על המִטען ההיסטורי הכבד שנושאת עמה בהכרח העברית הישראלית. מִטענו של אותו "ניסיון שלא עלה יפה", של אותה "תכנית שנשתבשה". מִטען האסון והאשמה, מִטען השיבוש שהוא מִטעננו. מִטען ימינו וחיינו.
אני כותב את הדברים האלה על דעתי, ולא על דעתו של איש ממשתתפי הגיליון או חברי עמותת "הו!", שלכל אחד מהם תפיסת עולם משלו. הם מייצגים אותי ואותי בלבד. אני כותב אותם מתוך עצב עמוק, אך לא מתוך רפיון ידיים. איני מוכן להסיט את המבט ולפרכס את המציאות הרצחנית שבתוכה נכתבת כיום השירה העברית. אני מתעקש להאמין שיש תיקון — אם לא לפרויקט הציוני, לכל הפחות לשפה המדוברת והכתובה, שהיא הישגו הגדול ואולי גם מורשתו הגדולה. שפתנו הנחוצה, האהובה, שהיא לשון שירתנו.
הלוואי שבגיליונות הבאים ייצבע העצב בתקווה.
גיליון 27 של "הו!" רואה אור בימים של שקיעה ושל זעם. ימי התפרקות הפרויקט הציוני והתרסקותו לרסיסים. ימים שאי אפשר שלא להיזכר בהם בנבואתה־קביעתה של דליה רביקוביץ: "כְּבָר אֵין עוֹד טַעַם לְהַסְתִּיר / אֲנַחְנוּ נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה / תָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה, / כְּרוּכָה בְּרַצְחָנוּת רַבָּה מִדַּי" (מתוך "שני איים לניו־זילנד").
בריאיון שערך מנחם פרי עם אבות ישורון — ריאיון ששודר ב־1975 בקול ישראל ותמלילו מתפרסם לראשונה בגיליון זה — אומר המשורר: "כל מה שמכונה בארץ 'ליריקה צרופה', כל מה שכל אלה שכותבים חושבים שהליריקה שלהם היא הצרופה ביותר, וזו צריכה להיות השירה — זה רק מעורר בי גיחוך וגם גינוי. כל אלה שלא מרטיבים את ידם לכתוב על נושא, למשל, הנושא הערבי; שלא נאה לליריקה שלהם לנגוע בשירה ציבורית, חברתית; שזה, מצידם, מחלל את השירה שלהם — הם רק מגונים על ידי, והשירה הזאת רחוקה מאוד ממני. אני סבור שהאמת היא שאדם שכותב חייב להתחייב בנפשו לכתוב על כל מה שמקיף אותו. שום דבר שמקיף האדם איננו בלתי ראוי להיכנס לשירה".
הכותבות והכותבים ששיריהם מתפרסמים בגיליון — רבות ורבים מהם, על כל פנים — נענים למצוותו של אבות ישורון, איש איש בדרכו. הם "מרטיבים את ידם", כלומר מתייחסים ביצירתם להווה ולמוראותיו, מי במישרין ומי בעקיפין, מי באמצעות סמלים ואלגוריות, ומי על דרך הדיווח הכואב והזועם.
אחרים מוסיפים לכתוב על עניינים אחרים, אישיים, כבכל מועד אחר, נאמנים אולי למורשתה של לאה גולדברג, שכתבה כזכור עם פרוץ מלחמת העולם השנייה: "המשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק הֶיתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר־אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח" ("על אותו הנושא עצמו", השומר הצעיר, 8.9.1939).
לאלה וגם לאלה יש מקום בגיליון זה, המוקדש כולו לשירת מקור עכשווית.
*
כשלעצמי אני סבור שרוב השירה העקרונית על הנושא — לא רק על "המצב" הנוכחי ועל השנה הקשה מנשוא שעברה על הישראלים ועל הפלסטינים, אלא בראש ובראשונה על אותה "תָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה", על תולדות האסון ועל שקיעתה המתמשכת של מדינת ישראל — עדיין מצפה להיכתב. הספרות העברית מצפה לה. התרבות העברית זקוקה לה.
האם שירה כזאת יכולה להיכתב מתוך האסון ובעודו מתרחש? או שמא היא זקוקה לפרספקטיבה היסטורית וגאוגרפית כדי שתוכל להתקיים? האם השירה העברית העכשווית מסוגלת להכיל את כאבם של הישראלים בלבד, או שהיא אוניברסלית דיה להכיל גם כאב אחר? האם היא "מייצגת" לאום וטריטוריה, או שהיא יודעת להיות הומניסטית וחפה מגבולות?
ובהמשך ישיר לתהיות אלה: האם השירה העקרונית הזאת תיכתב בעברית ישראלית, או שמא בעברית פוסט־ישראלית? האם תתקיים עברית פוסט־ישראלית שתוכל להכיל, לאורך זמן, את השירה העברית? ימים יגידו (קלישאה שעדיפה כאן, בוודאי, על מקבילתה הנדושה לא פחות: "נחיה ונראה").
כך או כך, זה הזמן לעצור לרגע ולתהות על המִטען ההיסטורי הכבד שנושאת עמה בהכרח העברית הישראלית. מִטענו של אותו "ניסיון שלא עלה יפה", של אותה "תכנית שנשתבשה". מִטען האסון והאשמה, מִטען השיבוש שהוא מִטעננו. מִטען ימינו וחיינו.
אני כותב את הדברים האלה על דעתי, ולא על דעתו של איש ממשתתפי הגיליון או חברי עמותת "הו!", שלכל אחד מהם תפיסת עולם משלו. הם מייצגים אותי ואותי בלבד. אני כותב אותם מתוך עצב עמוק, אך לא מתוך רפיון ידיים. איני מוכן להסיט את המבט ולפרכס את המציאות הרצחנית שבתוכה נכתבת כיום השירה העברית. אני מתעקש להאמין שיש תיקון — אם לא לפרויקט הציוני, לכל הפחות לשפה המדוברת והכתובה, שהיא הישגו הגדול ואולי גם מורשתו הגדולה. שפתנו הנחוצה, האהובה, שהיא לשון שירתנו.
הלוואי שבגיליונות הבאים ייצבע העצב בתקווה.
