הגיליון ה־28 של "הו!" ממשיך את מסורת אנתולוגיות השירה המתורגמת של כתב העת. בשונה מהאנתולוגיות הקודמות (גיליונות 13, 18, 22, ובמובן מסוים גם 16), הפעם בחרנו להציג את היצירות על פי סדר כרונולוגי של שנות לידתם של כל המשוררות והמשוררים. ובכל זאת, טמנּו בגיליון מבחרים ומִקבצים של שירים בעלי זיקה משותפת. אנו סבורים שהקורא ייהנה לאתר את הקשרים הנסתרים והגלויים בעצמו.

בכל זאת, נספר ראשית כול על שני מדורים יוצאים מן הכלל. המתרגם המפתיע מכל משתתפי הגיליון הוא יהודה עמיחי, שמבחר מתרגומיו מאנגלית ומגרמנית לשלל משוררים (פאול צלאן, אינגבורג בכמן, נלי זק"ש, רוברט גרייבס, טד יוז ואחרים) הוא המדור היחיד בגיליון זה שחורג מהסדר הכרונולוגי. את תרגומיו של עמיחי מביא לדפוס פרופ' גדעון טיקוצקי, האחראי לפרסומן של פנינים לא מוּכּרות רבות מאת משוררים עבריים מרכזיים.

מדור אחר שהוא ללא ספק אחד המיוחדים שפרסמנו הוא מבחר מעניין המתורגם משפה שהיא חדשה ב"הו!" ואיננה אירופית. מדובר בשפה שנוכחת במרחב הישראלי, אך זוכה לרוב להתעלמות: שפתם של מהגרי העבודה התאילנדים, שעובדים בישראל שנים ארוכות אך שקופים לרוב הישראלים. בין אותם אנשים, המגדלים את המזון שלנו ולפעמים חולקים עִמנו את גורלנו, ישנם כותבי שירה מוכשרים, שמבחר מעבודתם, בתרגומה של שחר שוהם, זוכה כאן סופסוף לייצוג.

שפה נוספת שתרגום ממנה מופיע ב"הו!" לראשונה, היא האינדונזית. קייריל אנואר, שנחשב למשורר הלאומי של אינדונזיה, מופיע כאן בתרגום ראשון לעברית. אך נחזור לראשית הגיליון ולסדר הכרונולוגי. הגיליון נפתח במבחר שירה סינית עתיקה, וממשיך לתחום המבוסס בעומק הדורות לא פחות ממנה: בלדות אנגליות, ואחריהן קלסיקה אנגלית מוקדמת: מבחר אפיגרמות מאת בן ג'ונסון, ופואמה וירטואוזית "מכתב אלואיז לאבלר" מאת אלכסנדר פופ, שנשמעת נפלא בעברית עדכנית. מכאן הגיליון ממשיך, בדילוג טבעי וקצר, אל הרומנטיקה הגרמנית (פרידריך הלדרלין) והאנגלית. מבחר הרומנטיקנים האנגלים מציג לא רק משוררים מרכזיים כגון ויליאם ווֹרדסווֹרת, וולטר סקוט, סמואל טיילור קולרידג', פרסי ביש שלי אלא גם משוררים נוספים ומוּכרים פחות שפעלו לצידם, וכך מצטיירת תמונה מרתקת של דור שלם. ומהצד השני של העולם, וגם מהצד השני של המאה ה־19 והשירה: זהו וולט ויטמן, אבי השירה האמריקאית, מבשר המודרניזם, שהביא אל השירה את רוח הפרצים של אמריקה. מכאן תופס הגיליון כיוון מודרניסטי בלתי נמנע.

המודרניזם של השפה האנגלית — שוב משני צידי האוקיינוס — מיוצג בשיריהם (חלקם ידועים מאוד שמופיעים כאן בתרגומים חדשים, חלקם ידועים פחות או זוכים לתרגום עברי נדיר) של ו.ב. ייטס, ויליאם קרלוס ויליאמס, ת.ס. אליוט, ו.ה. אודן ועוד. לצידם מופיע אחד מגדולי משורריה של השפה הגרמנית — ריינר מריה רילקה, המיוצג כאן במבחר שירים מתוך 'ספר השעות', הקובץ המכונן שהדובר הלירי שלו הוא מעין נזיר־אמן המבקש את האל.

שני המשוררים הבאים שכתבו גרמנית הם יהודים: פרנץ ורפל (יליד פראג ומחבר הרומן 'ארבעים הימים של מוסה דאג') ואריה לודוויג שטראוס (יליד אאכן, שהשתקע בארץ ישראל המנדטורית, לימד באוניברסיטה העברית וכתב גם בעברית). ממשיכם בעמודי הגיליון גם הוא יהודי, אך שפת כתיבתו היא יידיש, ועולמו שונה בתכלית. זהו פרץ מרקיש, שנרצח ב"ליל המשוררים" הנודע לשמצה בברית המועצות ב־1952. ומכיוון שזרם ההיסטוריה שלנו נכנס כאן לתוך אותם עשורים ארורים שאחריהם נעשה ברור (לא לכולם) שכל הדיקטטורות האפלות דומות זו לזו, הרי שהמשורר הבא שוב כותב גרמנית, ומבחר השירים שלו כאן איננו מקרי. זהו ברטולט ברכט, והשירים שבחרנו לכלול בגיליון הם שירי מחאה נגד עליית הנאצים לשלטון, שנכתבו בשנות ה־30 של המאה ה־20. אין זה תרגום ראשון שלהם לעברית, אך אנו סבורים שתרגומים חדשים לשירים אלה נחוצים דווקא עכשיו. כתיבתו של ברכט כאן ישירה ובוטה מאוד, גובלת בכתיבה עיתונאית כמעט. בוטוּת זו, כשהיא מתורגמת מגרמנית ומונחת בתוך ההקשר העכשווי, היא הזדמנות ייחודית לאמירה אקטואלית ישירה. נדירה היא שירת מקור שמגיבה לזעזועים פוליטיים בזמן אמת ובאופן ישיר אך נשארת שירה טובה ולא הופכת למאמר בעיתון; ברגעים כאלה אנו סבורים שאמנות התרגום יכולה להניח בידינו כלי פוליטי אמנותי שנחוץ לנו מִתמיד. מעין השלמה לשיריו של ברכט היא מבחר משיריו של המשורר היהודי־מזרח־גרמני הסוער תומאס בראש, שנולד בסופה של המלחמה שברכט רק מנבא כאן.

מקומהּ של השירה היוונית העתיקה לא נפקד, אלא שהוא מגיח משָׁנה מפתיעה ומשפה מפתיעה. קורפוס עתיק זה הפך כאן מושא לניסוי מרתק: השירים היווניים מתורגמים לעברית מהתרגום הצרפתי הקאנוני של הסופרת המודרניסטית הגדולה מרגריט יורסנאר. זוהי בחירה מודעת ומכוּונת, ניסיון להציע לקורא מעין מראה כפולה — זו של השירה היוונית העתיקה עצמה וזו של השפה הצרפתית בת המאה ה־20 — להתבונן בה. תרגום נוסף מצרפתית מציע התבוננות כפולה מסוג אחר: זהו מבחר משיריו של כותב השנסונים הגדול ז'ורז' ברסאנס, שתורגמו בהתאמה ללחן ולביצוע הווֹקאלי. נציג צרפתי מפורסם אחר הוא מישל וולבק, שמוּכר יותר כפרוזאיקון, אך בגיליון הנוכחי מוצגים אחדים משיריו, הכתובים במשקל מסורתי.

מקום מיוחד תופס בגיליון דוד טובי, משורר יליד קהיר שהתגורר ויצר בישראל, אך כתב את שיריו באנגלית. במסה יפה על אביהם כותבים ילדיו יעקב ורויטל טובי על מעשה בחירת השפה שלו — מעשה רחוק ביותר מהאוטומטיות של "שפת אם" או "שפת הארץ".

משורר מקומי אחר, שתרגם את שיריו בעצמו מהמקור הערבי, הוא נביל טנוס, המפרסם ב"הו!" מאז גיליון 16 שהוקדש לספרות ערבית ויידית. בהמשך הגיליון משתתף טנוס גם כמתרגם מערבית של שלושה משוררים פלסטינים אזרחי ישראל: תורכי עאמר, ליליאן בשארה מנסור, ויסאם ג'ובראן.

לינור גורליק היא ילידת אוקראינה, שחייתה במשך שנים בין רמת־גן למוסקבה, והתפרסמה ברוסיה כסופרת ומשוררת מרכזית. עם שובה הסופי לישראל ב־2014 החלה לחזור גם לעברית, ומבחרים משיריה פורסמו גם בגיליונות "הו!" קודמים. בשנה הטרגית האחרונה החלה גורליק לכתוב מחזור שירים בשתי שפות במקביל — רוסית ואנגלית, כשכל שיר מספר, באופן סוריאליסטי ומצמרר, על חטוף אחד, על חטופה אחת. המחזור עדיין נמצא בכתובים וכולל עשרות שירים. גורליק מתכננת לספּר על כל 251 הגברים, הנשים, הילדים והילדות שנחטפו ב־7 באוקטובר. בחרנו לפרסם חמישה שירים מתוך המחזור הזה. לצד המבחר של ברכט, שירים אלה הם ליבו הפועם של הגיליון. גורליק תרגמה אותם לעברית בעצמה, כך שהם חוזרים משתי שפות המקור שלהם אל העברית, השפה שבה רובנו חוֹוים את הטרגדיה המתגוללת.

גם המלחמה באוקראינה נוכחת כאן, בזכות שני משוררים אוקראינים. אירינה שובלובה כותבת באוקראינית, ואילו יאניס סינאייקו — ברוסית. כל אחד מהם בחר לכתוב ולחיות את אוקראינה בשפה אחרת, וכך הם הופכים אותה למעניינת ועשירה יותר.

הסיפור של בחירה לא טריוויאלית בשפת הכתיבה מרחף גם מעל קבוצה אחרת לגמרי של משוררים, ששיריהם פוזרו ברחבי הגיליון בהתאם לשנות לידתם, המתפרשׂות על פני שלוש מאות שונות: אלה הם משוררים איטלקים, שכתבו את שיריהם לא באיטלקית הסטנדרטית כי אם בשפות המקומיות שלהם: נפוליטנית, ונטית, פריולאנית, לומברדית, רומנסקו. על פי מתרגם השירים מהשפות הייחודיות האלה, אסף בנרף, "ברוחה של בחירה זו, המבכרת את המעגלים הקטנים, האינטימיים יותר, נכתבו חמשת השירים הללו, אשר מתייחסים כולם באופן כזה או אחר למקום: האופן שבו חווה המשורר את האזור הגאוגרפי שבו גדל וחי, את נופיו, את החברה שחיה בו, את הפוליטיקה שלו (המכתיבה את רוחו ואת גורלו), את השהות בו, את עזיבתו ואת השיבה אליו".

משוררים ומשוררות אלה, ונוספים שלא הוזכרו כאן, מרכיבים זרם היסטורי־תרבותי צבעוני הקולח אל תוך ההווה.