זֶה לֹא הָיָה גַּן עֵדֶן שֶׁל יַלְדוּת,
לֹא בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הָיְתָה זָרָה.
הִיא לֹא כִּנְּתָה בְּשֵׁם אֶת הַבְּדִידוּת,

וְלֹא יָדְעָה שֶׁעוֹד תִּמְסֹר עֵדוּת
לֹא מֵרָצוֹן, אֵלָא בְּלֵית בְּרֵרָה.
זֶה לֹא הָיָה גַּן עֵדֶן שֶׁל יַלְדוּת,

וְנִדְרְשׁוּ כּוֹחוֹת לַהִפָּרְדוּת
מֵהֱיוֹתָהּ רַכָּה וּפְעוּרָה.
הִיא לֹא כִּנְּתָה בְּשֵׁם אֶת הַבְּדִידוּת,

הַהִתְחַזְּקוּת דָּמְתָה לְהִוָּלְדוּת:
לָבוֹא שׁוּב לָעוֹלָם, בְּלִי שׁוּם עֶזְרָה.
זֶה לֹא הָיָה גַּן עֵדֶן שֶׁל יַלְדוּת,

וְהַמִּלִּים הִבִּיעוּ בְּחַדּוּת
מָה שֶׁלָּמְדָה לוֹמַר, מָה שֶׁאָמְרָה.
הִיא לֹא כִּנְּתָה בְּשֵׁם אֶת הַבְּדִידוּת,

וּכְשֶׁהִבִּיטָה לְאָחוֹר יָדְעָה
שֶׁהֶעָבָר כֻּלּוֹ עָבַר – כִּמְעַט.
זֶה לֹא הָיָה גַּן עֵדֶן שֶׁל יַלְדוּת
הִיא לֹא כִּנְּתָה בְּשֵׁם אֶת הַבְּדִידוּת.

עופרה עופר אורן